אני אדם מאמין
הי, שמי הוא הרב צבי פרימן. אני האדם שהפרופסור שלך הזהיר אותך מפניו.
למה? כי אני מאמין אמיתי. אני קודם כל מאמין ואחר-כך מוכיח.
יתרה מזאת – אני אדם דוגמטי. אפילו כאשר המציאות לנגד עיני מנוגדת לכל מה שאני מאמין בו, אני ממשיך הלאה בעקשנות, עד שאני מקבל את העובדות שמאששות את מה שאני מאמין בו.
במה אני מאמין?
ובכן, אני אבא, אתם רואים. אז אני מאמין בילדים שלי. אני מאמין שכל אחד מהם הוא תכשיט יקר ערך שיש לו מתנות עצומות להעניק לעולם.
למעשה, אני מאמין שדבר זה נכון באשר לכל אדם שנולד על כדור הארץ, כיוון שכל אחד מהם מכיל ניצוץ אלוקי, חבוי ונסתר ככל שלא יהיה.
אני מאמין שערכו של כל יחיד גדול יותר מערכה של החברה כולה, המורכבת מאותם יחידים. אני מאמין בכך, למרות שהמתמטיקה של זה לא עובדת.
אני מאמין שהחיים, כל חיים באשר הם, שווים שיחיו אותם ולא משנה מהו המאבק שיש לעבור לשם כך, בדיוק כפי שהביוספירה שבה אנו חיים שווה שנציל אותה, יהא המחיר אשר יהיה.
אין לי שום ראיה לכך שזה נכון.
אני מאמין שהעולם הזה שבו אנו חיים הוא מדהים לגמרי, מעבר לכל דבר שעלינו לגלות עדיין, וכי אנו רק התחלנו לגרד את פני השטח של האוצרות שעדיין ממתינים להתגלות – טכנולוגיה שתחבר את כל האנושות לכדי קומוניקציה ודיאלוג, ותיתן לכל אחד מאיתנו גישה לכל מה שניתן לדעת, תוך שהיא משחררת את היצירתיות החבויה בכל אדם ומציבה לנגד עינינו את האחדות וההרמוניה של יקום מופלא זה.
אני מאמין שלעולם יש בורא אחד, ושהוא טוב, ושכוונותיו ביצירת מקום זה היו טובות, למרות שזה לא תמיד נראה ככה. לפעמים זה נראה ממש ההפך. אבל אני מאמין, ולכן אני פוטר ראיות הפוכות לכך כנתונים קיצוניים שעדיין יש להסבירם.
אתה יכול להתווכח איתי, אתה יכול להביא אלף הוכחות לכך שהאמונות שלי לא נכונות, אבסורדיות ומזיקות. אל תטרח. אני מאמין אמיתי. אני פנאטי. אני האדם שהפרופסור שלך הזהיר אותך מפניו.
אמונות מסוכנות
עכשיו, בואו נבהיר את העניין: אמונה היא דבר מסוכן. קטלני. אמונה מסוגלת להחריב את המין האנושי – וזה גם כמעט קרה כמה פעמים.
קחו לדוגמא את האמונה שאפשר למדוד את ערך האדם "בדיוק כפי שניתן למדוד מוט ברזל". אמונה זו היתה אחראית למכסות הגירה גזענית ולעשרות אלפי עיקורים כפויים באמריקה. כאשר אמונה זו נשלחה אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי, היא נתנה לנאצים את הצו לשים קץ לחייהם של פושעים, ילדים נכים, אנשים שמרטיבים במיטתם, הומוסקסואלים, צוענים ויהודים.
במחצית השנייה של המאה העשרים, השבחת הגזע נחשבה לחוד החנית של המדע. אבל השבחת הגזע לא היתה מדע. זו היתה אמונה – אמונה שבסופו של דבר איימה על המשך קיומו של המין האנושי.
קחו את האמונה שהמהפכה הפרולטארית תוביל לשחרור העם, לחלוקה הוגנת של העושר, להתפרקות ממשלות ולשלום עלי אדמות. במבט לאחור זה נשמע ממש טפשי, אבל אנשים ממש האמינו בכך – באמת, באמת האמינו בכך. הם האמינו בכך מספיק כדי להילחם מהפכות עקובות מדם, אשר שלחו מאות מיליוני אנשים לעבדות ממש וגזלו עשרות מיליוני חיים באמצעות רעב מלאכותי ועבודת פרך.
הקומוניזם נמכר להמונים כמדע חברתי – אבל זה לא היה מדע. זו היתה אמונה.
קחו את האמונה שהמדינה גוברת על זכויות היחיד, כיוון שהרבים חשובים יותר מן המעטים, וכיוון שאין שום דבר אלוקי או מיוחד בחייו של בן-אנוש כלשהו, ולכן לא מגיעות לו זכויות אינדיבידואליות כלשהן שאין להפר אותן. הסגידה למדינה, כפי שהוותיקן כינה זאת, היה רעיון אשר שבה את דמיונם של פילוסופים, סופרים ומדינאים – ונשא בחובו את הזוועות האיומות ביותר בהיסטוריה.
הפשיזם, כפי שהסתבר, לא היה יותר מאשר אמונה. אמונה קטלנית.
קחו את האמונה שלפיה אפשר להסביר כל דבר כנובע מסדרה קטנה של חוקים פיזיקליים – כולל את החוויה הסובייקטיבית שלך ביחס לחוקים הללו. אף אחד לא הסביר איך תודעה סובייקטיבית יכולה לנבוע מתוך חומר, אנרגיה וחוק פיזיקלי. אף אחד אפילו לא הסביר מהי תודעה סובייקטיבית. אבל אומרים לנו להאמין, פשוט להאמין, שקיים הסבר הממתין להתגלות, וכי לכן זה כך באופן מוחלט. אתה אינך אלא מכשיר, וכל מה שאמיתי וממשי ביותר עבורך – השמחה והעצב שלך, אהבותיך ופחדיך, שאיפותיך וההשראה שלך – כל אלה הם אשליה בלבד, לא יותר מאשר תוכנה הפועלת על חומרה העשויה בשר.
הרדוקציוניזם המטריאליסטי היה אסטרטגיה מוצלחת מאוד לנבא תופעות שניתן לצפות בהן. להאמין שהוא מסוגלת להסביר גם את האדם הצופה בתופעות – זה כבר אינו מדע. זוהי אמונה – אמונה קיצונית מאוד. אמונה אשר מאיימת לחתור תחת כבוד חיי האדם.
קחו את האמונה שכל מה שאנו רואים סביבנו הגיע לכאן במקרה, ולכן אין כל מטרה או משמעות אחרת מאשר המשאלות שאנו מייחסים לחיינו, שבפני עצמם הינם חסרי ערך ומשמעות. לפי אמונה זו, הצלת הסביבה והותרת עולם טוב יותר עבור נכדינו – זו מטרה שאין בה יותר מערך רגשי, ואילו העולם עצמו – אין לו באמת כל מטרה או משמעות.
האתאיזם הוא האמונה שלא קיים שום דבר שאפשר להאמין בו
איך אנו יודעים? אנחנו לא יודעים. האתאיזם הוא אמונה. האתיאיזם הוא האמונה שלא קיים שום דבר שאפשר להאמין בו.
כל האמונות הללו – השבחת הגזע, קומוניזם, פשיזם, רדוקציוניזם מטריאליסטי ואתאיזם – כולן אמונות רגרסיביות. רגרסיביות, מפני שהן לעולם לא מסייעות לאנושות להתקדם קדימה לקראת עולם בריא יותר, מאושר והרמוני יותר. ההפך הוא הנכון – הן סיפקו דרך מילוט מהיר בחזרה אל העבר.
כפי שהמהפכה הבולשביקית שבה וכבלה בשלשלאות אוכלוסייה, שזמן לא רב קודם לכן שוחררה מעבדות, כך המטריאליזם והאתאיזם יכולים רק להחזיר את האנושות בחזרה אל התקופה שלפני שבוטאה המילה "התקדמות", לפני שחלוצי הרנסאנס דיברו על כבוד האדם, לפני שהדוגלים באמנסיפציה בתקופת ההשכלה דיברו על זכויות האדם, לפני שהאנושות החלה לחלום על עידן של הרמוניה ושלום עולמיים. מתוך חוקים פיזיקליים ויקום חסר מטרה וייעוד, לא נובעים לא חלומות ולא גורל.
אבל לא זה מה שהכי מזיק באמונות הללו. מה שעושה אותן לקטלניות במיוחד היא העובדה, שאלה אשר מאמינים באמונות הללו, אינם מאמינים שהן אמונות בכלל. הם מאמינים שזהו היגיון צרוף. עובדות מוכחות. מדע.
וזו הצרה עם היגיון שמכחיש אמונה. לא שהסקת המסקנות אינה נכונה – תכופות הסקת המסקנות מבריקה ממש. יתכן אפילו שישב בה כמה אמיתות גדולות. הצרה האמיתית היא, שזהו היגיון שלא יודע מי האבא והאמא שלו. הוא מאמין שהוא הוליד את עצמו. הוא מאמין שההיגיון הוכיח את עצמו כעובדה, בלי לפנות לכל יכולת אחרת של האדם, ושלכן כל אדם המאמין אחרת הוא טיפש ארור ובור מוחלט.
אם מישהו אומר לך שהאמונות שלו הוכחו על ידי המדע כנכונות לחלוטין, הוא משחק באש. באש משתוללת. שכן אמונות כאלה, יש להן היכולת להרוס את העולם.
האם זה בסדר להאמין?
יום אחד פגשתי אתאיסט אחד. הוא אמר לי שהוא לא מאמין בשום דבר שאי אפשר להוכיח לו אותו מעל כל ספק סביר.
אמרתי לו שאני לא מאמין לו.
"מה אתה לא מאמין?" הוא שאל.
"שאתה לא מאמין," עניתי לו. "אתה יכול להוכיח לי את זה – מעל כל ספק סביר?"
"ובכן, אני אומר לך את זה!" הוא השיב לי.
"אם ככה," עניתי לו, "אני פשוט אמור להאמין באופן נאיבי לכל דבר שאתה אומר לי, בלי שום הוכחה?"
האמת היא, שלא קיים אדם שאין לו אמונות. בלי הרבה, הרבה אמונות.
אמונה היא למין האנושי כמו אור שמש ליער.
בלי אמונה, אין חיים.
אם אוהבים לא היו מאמינים שבן או בת זוגם הוא "האחד המיועד!", אם בני זוג לא היו מאמינים כי "הילדים שלנו יהיו יפים", אם הורים לא היו מאמינים כי "יום אחד הם יגדלו וכל המאמץ יהיה כדאי" – הו, איזה עולם משמים ושומם היה זה.
ובלי אמונה, החיים לא שווים שנחיה אותם.
אם אנשי עסקים לא היו מאמינים לאינטואיציות שלהם, אם אתלטים לא היו מאמינים שהם יקבלו את המדליה, אם אמנים לא היו מאמינים שביכולתם להפוך לנצחיים דרך האמנות שלהם – הו, איזה עולם קודר ומשמים היה זה.
"מאמין בחי העולמים וזורע."
"האדם מאמין בחי העולמים," כך אומר התלמוד, "ולכן הוא זורע." אנו חיים, אוהבים, בונים ויוצרים כאילו נחיה לנצח, כאילו מעשינו נצחיים הם. כיוון שאנו מאמינים.
בלי אמונה, אין הצלחה.
סימון סינק מספר לנו שעסקים, ממציאים, מנהיגים, תנועות, ארצות פרויקטים – כל אלה ואחרים מצליחים לא בגלל מה שהם עושים או איך שהם עושים זאת, אלא בגלל ה"למה" שבו הם מאמינים. אנשים קונים את המוצר שלך בגלל הדבר שבו שאתה מאמין. ועובדים עושים את עבודתם על הצד הטוב ביותר עבורך, בגלל שהם מאמינים בדבר שבו אתה מאמין. "אם תשכור אנשים רק בגלל שהם יכולים לעשות עבודה, הם יעבדו בשביל הכסף שאתה נותן להם. אבל אם תשכור אנשים שמאמינים במה שאתה מאמין, הם יעבדו בשבילך בדם יזע ודמעות."
כולנו חוגגים ונהנים זה מזה באירוע חב"ד בקמפוס יפהפה זה. כל זה לא היה יכול לקרות, אם בני הזוג הצעירים המארחים אותכם כעת לא היו מאמינים בכם. והם מאמינים בכם, כיוון שהרבי שלהם האמין בכם.
בלי אמונה אין התקדמות.
אם ניוטון לא היה מאמין שקיימת הרמוניה בעולם, אזי הנוסחאות המדהימות והפשוטות שלו לחישוב כוח הכבידה והתנועה לא היו נמצאות ברשותנו. אם פקיד צעיר לרישום פטנטים בשוויץ לא היה מאמין שהיקום הוא שלמות אחת, תורת היחסות לא היתה קיימת.
על המדף שלי יש ספר קטן אחד שנקרא "מה שאני מאמין בו אבל לא יכול להוכיח". זהו אוסף של חיבורים שנכתבו על ידי חוקרים בתחומים שונים, המספרים על אמונתם המסוימת, שאו שהם מנסים להוכיח אותה, או שהם לוקחים אותה כנתון. כך פועל המדע. כיוון שאין אדם בעולם שמסוגל לצעוד צעד אחד קדימה בלי שקודם-כל יחרוג מתחומי השכל שלו ויאמין – בעצמו, באידיאלים וברעיונות שלו, וביכולתו להפוך למציאות אמונה שנמצאת מעבר ליכולת התפיסה.
היגיון הוא יכולת שימושית, שימושית מאוד. אבל הוא לא הולך לשום מקום בלי האמונה שיש מקום ללכת אליו.
בלי אמונה, המצפן המוסרי האנושי נידון לכליה.
כן, יש לנו מצפן מוסרי פנימי הטבוע בנו. חוש ההיגיון שלנו הוא תכופות אויבנו הגדול ביותר.
אם מעולם לא היו אנשים המאמינים שכל חיי אנוש מקודשים, אזי היינו חיים כיום בעולם שנשלט ללא כל התייחסות לזכויות האדם. מעולם לא היתה להם הוכחה. עדיין אין הוכחה. אחרי ככלות הכול, המדענים הרציונאליים מן המחצית הראשונה של המאה העשרים היו אלה אשר תמכו בגזענות המודרנית. באותה תקופה, ההיגיון עמד לצד המדינות הטוטליטאריות, חיסול האינדיבידואליזם ועליונות "הגזע הנורדי".
תודה לא-ל על המאמינים אשר הצילו אותנו מן הרציונליסטים.
כיוון שההיגיון עצמו לא ייתן לכם אתיקה, לא ייתן לכם אמת, לא ימצא לכם משמעות. "ישנם אנשים אשר חיים אך ורק לפי השכל וההיגיון", כותב הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט, "וקוראים להם פסיכופטים."
בעזרת ההיגיון אנו מתבוננים בעולם. בעזרת האמונה, אנחנו משנים אותו.
בלי היגיון לא נוכל להקשיב לעולם ולגלות מהו. בלי אמונה, לא נוכל לדבר אליו בחזרה ולומר לו מה הוא מוכרח להיות.
בלי היגיון לא נוכל לדעת היכן אנו נמצאים. בלי אמונה, אין לנו כל כוח לשנות את מסלולנו.
בלי היגיון נאבד קשר עם הכאן והעכשיו. בלי אמונה, אנו נוטשים את העתיד.
להתערב על נפש האדם
ישנם שבעה מיליארד אנשים שחיים יחד בשטטל גלובלי צפוף זה, הנושאים לפחות מיליון דגלים של אמונות שונות ומגוונות. האם קקופוניית קולות כזו מסוגלת להגיע להרמוניה בלי העריצות של קונפורמיות כפויה?
זה תלוי. אם יכול להיות דיאלוג, יכולה להיות הרמוניה. אבל כדי שיהיה דיאלוג, כולנו צריכים להגיע להכרה פשוטה: שבדיוק כפי שיש לנו שתי רגליים, שתי עיניים, שתי אוזניים, שני חדרים בלב ושתי אונות במוח, כך יש לנו שתי יכולות שבאמצעותן מצוי המוח באינטראקציה עם העולם: היגיון ואמונה.
אבל אם מישהו מסרב להכיר בשפיות שבאמונה, אזי ערוצי הדיאלוג חסומים.
אם מישהו אומר לי שהוא מאמין שמשהו נכון אבל לא יכול להוכיח זאת, אני יכול לדבר איתו. אני יכול לומר לו, "לך יש אמונות ולי יש אמונות. אני לא יכול להוכיח את האמונות שלי, ואתה לא יכול להוכיח את האמונות שלך." אני יכול לשאול את האדם הזה, "לאיזה מין עולם אתה חושב שהאמונות הללו יובילו אותנו?" זוהי אמת מידה מצוינת, כי אם שנינו מסכימים על אותה מטרה, נוכל לעבוד ביחד.
אבל אם האדם הזה יגיד לי שאם אני לא אאמין במה שהוא מאמין, פירוש הדבר שאני בור, טיפש ולא שפוי... טוב, אתם מבינים את הרעיון. אני לא יכול לראות זאת כדרך לעולם מאושר.
המשמעות של כל זה היא, שאף אחד לא צריך לוותר על האמונות שלו כדי לחיות בשלום עם כל שאר האנשים. אף אחד לא צריך אפילו להתפשר כהוא-זה, שכן זה יהיה לא פחות מאשר מכת מוות למלאכת הטלאים המרהיבה של חוכמות ותרבויות אשר רב-התרבותיות מתיימרת לשמר.
זה יהיה גם רצח לנפש האדם. אינך יכול לומר לעולם, "תאמין שאתה בערך בסדר, אולי, בנסיבות מסוימות," – ולצפות לסימפוניה של קולות שראויה שנקדיש לה תשומת לב.
קיים תנאי אחד בלבד שבו נוכל לחיות במגוון תרבותי, כל אחד באמונותיו ועם זאת – ביחד. אנו פשוט מוכרחים לדעת, שמה שאנו מאמינים בו הוא אמונה, ושתהליכי החשיבה והסקת המסקנות ההגיונית שלנו – אף הם מתחילים באמונה. אין כל צורך ללעוג לאמונה, כיוון שאיש מאיתנו לא מסוגל אפילו לנשום בלעדיה.
אותם "אחרים" עשויים להיות לא מדעיים, כופרים או פשוט טועים. אבל הם לא בלתי-שפויים. אולי הם לא "אנחנו", אבל הם עדיין אנושיים ממש כמונו. מרגע ששנינו מבינים כי "האמונות שלנו אינן האמונות שלכם, נקודת הפתיחה שלי אינה נקודת הפתיחה שלך", אזי אנו יכולים להבין אותם והם יכולים להבין אותנו.
באופן בסיסי, אני מתערב על נפש האדם. אני מהמר שלכולנו באמת יש אמיתות משותפות, תחושה ביחס לעילאי, ביחס למשמעות החיים וביחס לכבוד האדם, וכי דרך דיאלוג נוכל לגלות את האמיתות המשותפות הללו.
אני מאמין באדם. ואני מודה בכך שזוהי אמונה.
כתוב תגובה