מעשה באדם אחד שעזב את ביתו בגליל העליון והיגר דרומה, שם הוא מצא עבודה בשדה במשך שלוש שנים.

בערב יום הכיפורים הוא פנה למעבידו: "אנא שלם לי את שכר עבודתי בשלושת השנים, ואשוב הביתה כדי לפרנס את אשתי וילדיי."

- "אין לי כסף" השיב המעביד.

- "אז תן לי פירות אותם אוכל למכור" המשיך העובד לבקש.

- "אין לי פירות."

- "אז תן לי קרקעות!"

- "אין לי!"

- "בהמות?"

- "גם אין לי."

- "כרים וכסתות?"

- "אין לי."

ראה זאת העובד והלך הביתה בפחי נפש.

כשחלף חג הסוכות, לקח המעביד כסף כשכר עבודה של שלוש שנים. בנוסף לכך הוא לקח שלושה חמורים, אחד נושא מיני מאכל, השני משקאות שונים והשלישי ממתקים ומעדנים, ויצא לביתו של עובדו לשעבר.

נפגשו השניים, אכלו ושתו יחדיו ואז שילם לו המעביד את חובו בכסף מלא.

"אמור נא לי" ביקש המעביד לדעת. "כאשר אמרתי לך שאין לי כסף, במה חשדת אותי? הלא ידעת שיש לי כסף רב!"

"אמרתי לעצמי שכנראה צצה הזדמנות השקעה מצויינת, והשקעת את כל כספך" השיב העובד.

"וכשאמרתי לך שאין לי בהמה, מה חשבת?"

- "חשבתי כי אולי השכרת את בהמותיך לאחרים."

- "וכשאמרתי שאין לי קרקע?"

- "חשבתי שהשכרת את כל קרקעותיך לאחרים ואינך יכול לשלם לי עד שתסתיים תקופת השכירות."

- "והפירות?"

- "חשבתי אולי עדיין לא הפרשת מהם תרומות ומעשרות ואינך יכול לתת לי אותם."

לא הרפה המעביד. "ומה חשבת לעצמך כאשר אמרתי שאפילו כרים וכסתות אין לי? האם אז חשדת בי שאני משקר?"

"לא", השיב העובד. "חשבתי אולי נדרת לתת את כל רכושך להקדש ולצדקה, ולפיכך לא נותר בידיך מאום."

המעביד היה נדהם. "נשבע אני שכך בדיוק קרה! בני לא הסכים ללמוד תורה, ובאכזבתי הרבה ובתפילתי נשבעתי לתת לצדקה את כל נכסיי. אך כאשר באתי לפני החכמים, הם התירו לי את שבועתי וכעת אני שוב בעל ממון.

"ואתה, כשם שדנת אותי לכף זכות, כך ידון אותך תמיד בורא העולם לזכות."

(מעובד על פי תלמוד בבלי, שבת קכז, ב)