"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.... " (ויקרא ו, ו). על פסוק זה מעיר התלמוד הירושלמי: "אפילו בשבת, אפילו בטומאה."

לכל היבט של המשכן הפיזי יש מקבילה במשכן הפנימי שבנשמתו של היהודי.

בספר "ליקוטי תורה" (דברים עח, ד) מבאר רבי שניאור זלמן מליאדי, האדמו"ר הזקן, כי המזבח הוא לבו של היהודי, וכי לשני מזבחות המשכן, החיצוני והפנימי, מקבילים שני מישורי הלב – הפנימי והחיצוני, האישיות השטחית והליבה המהותית.

המזבח עליו צריכה הייתה לדלוק אש התמיד היה המזבח החיצוני. עבור היהודי, משמעות הדבר היא שהאש של אהבתו לבורא העולם צריכה להיות בחוץ, פתוחה וחשופה לעין כל. אין היא בבחינת רכוש פרטי שיש לטפחו בתת-מודע, אלא עליה להיראות בחיצוניות אותה הוא מציג לעולם.

נסיגה והפרדה

בבסיס השבת הרעיון של מנוחה ונסיגה מחיי היומיום. מעשים יומיומיים אסורים ביום זה. אך השבת אינה רק יום בשבוע, היא מצב תודעה. בממדי הנשמה, השבת היא מצב ההגות וההבנה. כמו שנאמר בפסוק "וקראת לשבת עונג... " (ישעיהו נח, יג). בשבת ניתן להבחין ולראות את בורא העולם, ולפיכך התודעה נסוגה מן היומיומי ומכל דבר של חולין.

יכול אדם לחשוב: אם הגעתי ליום השבת, אם חיבורי לבורא העולם חזק כל-כך, הרי שעברתי לעולם של תודעה וחיבור; אין לי עוד מה לחשוש כי רגשותיי יובילו אותי למחוזות לא רצויים. לאדם כזה אומר התלמוד הירושלמי כי "לא תכבה – אפילו בשבת." גם הוא צריך להיזהר ולהישמר ולוודא כי רגשותיו מכוונים למקום הנכון.

וקיים גם אדם שחטא ופשע והתרחק מדרך הישר. הוא חש שאין לו כבר חיבור לה'; לאדם כזה אומר התלמוד "אפילו בטומאה", תמיד ידלוק הניצוץ בנבכי הלב, ובאמצעות הדלק המתאים הוא יהפוך לשלהבת שתאיר את כל-כולו. המגיד ממעזריטש אמר פעם שבמקום לקרוא את הפסוק "לא תכבה" אפשר לפרש אותו כך "לא – תכבה", האיש תכבה את הלא. אש האהבה מכבה את השלילי. היא לוקחת את היהודי אל מעבר לסף המחויבות עליו הוא עומד בהיסוס ואומר "לא".

קור

הערת המגיד מדגישה את העובדה שבכדי לכבות את ה"לא", האש צריכה להיות אש תמיד. עליה להיות מוזנת על ידי חיבור בלתי פוסק לתורה ולמצוות. אין די בכך שהחיבור יתקיים "פעם אחת" או "לפעמים" או "לא מזמן". אם האש דועכת, חלילה, הקור ישתלט וה"לא" שורר בכל.

דבר זה מסביר את דברי הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוקים" (דברים כה, יז–יח). המילה "קרך" יכולה להתפרש כ"הוא פגש אותך במקרה", אך גם כ"הוא קירר אותך." עמלק ההיסטורי זינב בכל הנחשלים בעוד הוא עצמו "עייף ויגע ולא ירא אלוקים" (שם). עמלק שבתוכנו מנסה לעשות את אותו הדבר. זהו הקול אשר אומר "לא" כאשר אהבת ה' נחלשת ומתייגעת. זהו הקול אשר לא ירא את ה'. אנו מצווים לזכור את עמלק מדי יום ביומו, כלומר, לעולם לא להניח לקור לחדור ולהשתרר בלבנו. אש האהבה מוכרחה לדלוק תמיד ואסור להרשות לה לדעוך.

אש מלמטה ואש ממעל

אש התמיד שהובערה בידי אדם, הייתה ההכנה לאש שירדה משמים. על כך אומר התלמוד: "אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט [בידי אדם]..." (בבלי, יומא כא, ב)". ההתעוררות מלמטה היא זו את התגובה העליונה, אך רק כאשר האש הייתה מושלמת וללא פגם.

אנו רואים זאת בפרשת השבוע ובפרשת השבוע הבא. במהלך חנוכת המשכן, הימים בהם קידשו והכינו אותו ואת כליו, אהרון ומשה היו נוכחים במקום והוקרבו קורבנות, אך השכינה לא שרתה על המשכן. רק ביום השמיני, לאחר הקרבת קורבן התמיד, נמחה החטא ונכחד ה"לא". "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם", וכן "וירא כבוד ה' אל כל העם" (ויקרא ט, כג–כד; רש"י, שם).

מה הייתה אש זו משמים? מדוע היא דרשה את השלמת האש הארצית?

האדם הוא יציר נברא. הוא סופי, וישנם גבולות למה שהוא מסוגל להשיג בכוחות עצמו. מעשיו מוגבלים בזמן. כדי להפוך לנצחי, יש צורך בהתערבות של משהו שמימי, רוחני.

זוהי הסיבה בגללה במשך שבעת ימי חנוכת המשכן, פירקו והרכיבו אותו מחדש. כדבר שנבנה על ידי האדם, הוא לא היה יכול להיות בן-קיימא. אבל ביום השמיני ירדה השכינה ורק אז נעשה המשכן לקבוע.

שבעת הימים היו שבוע, מידת הזמן הארצי. היום השמיני היה היום שמעבר לזמן האנושי – המספר אשר משמעותו היא הנצח. משום כך, היום השמיני היה היום בו בורא העולם האינסופי השרה את שכינתו האינסופית.

גבולות

למרות שהאדם לא יכול לשאוף בעצמו לאינסוף, הרי אש האינסוף יורדת עליו רק לאחר שהוא ליטש עד שלמות את האש שלו ומתח את עצמו עד קצה אפשרויותיו הרוחניות. הקב"ה עונה לאדם לא כאשר הוא נכנע לפאסיביות או ליאוש, אלא כאשר הוא מגיע לשיא יכולותיו שלו.

מסקנה זו נרמזת על ידי המלה "תמיד" בתיאור האש. דבר שהוא תמידי הוא אינסופי, שכן אין לו סוף בממד הזמן. אולם הזמן עצמו מורכב מחלקים סופיים – שניות, דקות, שעות. ואפילו שרשרת אינסופית של המרכיבים הללו עדיין מוגבלת לממד אחד ויחיד. אולם, על ידי השלמת חיינו הכבולים-לזמן אנו מצטרפים אל הווייתו חסרת הזמן של אלוקים, כך שהזמן עצמו הופך לנצחי. והטבע עצמו הופך לעל-טבעי. כיוון שהשכר על עבודת הבורא הוא ברכת ההצלחה בתוך עולם הטבע – ברכה שמרחיקה לכת עד מעבר לסדרי הטבע.

אש בשירות האדם

משמעות הדברים היא שכל יהודי מהווה משכן לבורא העולם. ואפילו אם הוא לומד תורה ומקיים את המצוות, הרי אם אש התמיד חסרה, השכינה לא תשכון בתוכו, כיוון שהוא עובד את הבורא באופן נטול חיים. שמץ מן החטא העתיק של עגל הזהב עשוי להיוותר: ה"לא" שהוא קולו של הקור.

היהודי צריך להביא אש, חיים, מעורבות אל שלושת היבטי הווייתו הדתית: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה [עבודת הבורא] ועל גמילות חסדים" (פרקי אבות א, ב).

לימוד תורה אינו צריך להיות דבר-מה שנעשה אך ורק כדי להיפטר מחובה מעיקה ולהישמר על המינימום הנדרש. דברי התורה צריכים להיות תמיד על פיו של האדם ועליהם להיות דברים שנאמרים כאש להבה. נאמר בתלמוד (עירובין נד, א) כי "ברוריה מצאה תלמיד שהיה לומד בלחש, נזפה בו ואמרה לו 'לא כך כתוב – ערוכה בכל ושמורה. אם [התורה] ערוכה ברמ"ח אברים משתמרת, ואם לאו לא משתמרת'". במלים אחרות, על התורה לחדור כל פן של ישותו עד שיוכל לומר "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך... " (תהלים לה, י).

העבודה זו התפילה. ועל כך נאמר בפרקי אבות "אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר כי חנון ורחום הוא..." (פרקי אבות ב, יג).

וצדקה מייצגת את כל המצוות, ואלה אינן צריכות להיות מקוימות אך ורק מתוך ציות לדברי ה', אלא עם חום ולהט פנימי אשר מתממש ברצון חיצוני לעשותן בצורה הטובה ביותר.

אלה הם המקומות בהם נמצאת האש, ואש אנושית זו מורידה למטה את האש מן השמים. היא מביאה את הא-ל לתוך העולם ומושכת את האינסופי אל-תוך ממדיו הסופיים של היקום.