שאלה:

מהי הסיבה למנהג ביהדות לקבור אדם במהירות האפשרית? בדתות אחרות ממתינים כמה ימים ולפעמים אף שבועות בטרם יביאו את המת למנוחות, אולם נראה שדווקא אנחנו נחפזים לקבור אותם. לאיפה ממהרים?

תשובה:

לקבורה מהירה יש יתרונות הן עבור החיים והן עבור המתים, ואילו דחיית לוויה שלא לצורך אינה טובה לא למתים ולא לחיים.

בין המוות לקבורה, נשמת הנפטר מצויה במצב-ביניים בין שני עולמות. היא אינה לגמרי על הארץ ואף אינה מוכנה לעלות לשמים. אחרי המוות, הנשמה כבר לא שוכנת בגוף, אך עד שהגוף מובא למנוחות, אין הנשמה מסוגלת לעזוב את הגוף לחלוטין, ולכן היא מרחפת סביבו במצב של חוסר כיוון לאחר שגורשה פתאום מן הגוף שהיווה לה משכן במשך כל חייה.

מרגע שהגוף שב לעפר שממנו בא, יכולה הנשמה לשוב אל השמים מהם היא באה. רק לאחר הקבורה, אם כן, מתחילה הנשמה את מסעה אל העולמות הגבוהים יותר. מסעה של הנשמה הלאה לא יכול להתחיל עד שהגוף נטמן באדמה. איננו רוצים לדחות את התהליך הזה, ולכן אנו מזרזים את הלוויה ועורכים אותה בהקדם האפשרי.

ואין זה רק לטובת נשמת הנפטר, אלא גם לטובת האבלים.

בדיוק כפי שהנשמה מצויה אחרי המוות במצב של בלבול ומבוכה, כך גם המשפחה האבלה עוברת שלב של אי-וודאות מיד אחרי המוות, כשהיא מנסה לתפוס את מה שקרה. לרבים החווים אבדן נדמה שהאירוע כולו לא אמיתי. הם מרגישים שהם חולמים וכי האדם ישוב עד מהרה וייכנס דרך הדלת כאילו כלום לא קרה.

אך בלוויה, המציאות מכה בהם. רגעי הקבורה מעורר את הכאב העז של האבל כפי ששום דבר אחר לא מצליח לעשות. זה כואב, אך זה הכרחי. בדיוק כפי שאין הנשמה מסוגלת להתחיל לנוע למעלה לפני הקבורה, אך אף האבלים לא יכולים להתחיל במסעם הארוך מיגון לנחמה עד שהקבר מתמלא בעפר.

כאב זה הוא בלתי נמנע. רק אחרי שהרשינו לעצמנו להתאבל נוכל לאפשר לעצמנו להירפא. רק כאשר אנו נקבל את סופיות מותו של הגוף, נוכל לחוות את נצחיות הנשמה. הגוף שב לעפר, הנשמה שבה לאלוקים.