שאלה:

אני תמיד עסוק, ולכל מה שאני עושה יש מטרה: לשם רכישת השכלה או שיפור עצמי. אשתי אומרת לי שאני צריך להירגע קצת, לבלות וליהנות מהחיים.

מי צודק?

תשובה:

אין שאלה שהיהדות מתעבת בזבוז זמן. "הזמן קצר והמלאכה מרובה", אומרים חכמינו ז"ל בפרקי אבות. התלמוד אומר לנו לזכור את יום המיתה, והיו שפירשו זאת: זכור כי כל יום מת, חולף ולא שב. אל תבזבז אפילו יום אחד לשווא.

אימרה נוספת המיוחסת לרבי שלמה אבן גבירול היא "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, דמיו אינם עוזרים וימינו אינם חוזרים."

ברור שאנו נמצאים בעולם כדי להשיג הישגים. עם זאת, קיים גם מושג של מנוחה. לפעמים אנו באמת זקוקים להירגע.

מנוחה היא לא בזבוז זמן. אנחנו הרבה יותר אפקטיביים אחרי מנוחה. בדיוק כפי שאנו זקוקים לישון כדי להיות מסוגלים להישגים נוספים כשנתעורר, כך אנו זקוקים לזמן להירגע כדי שהחשיבה שלנו תוכל לשוב ולהיות ממוקדת יותר וכדי לאגור כוחות להמשיך במשימתנו.

מנוחה לא צריכה להיות משהו שמנוגד לעקרונות המוסריים שלנו, אך לפעמים אנו יכולים פשוט להירגע, לצאת להליכה רגלית, לקרוא משהו קל, ללכת לגן החיות, להעיף עפיפון. פעילויות אלו ירעננו אותנו ויובילו ליותר פרודוקטיביות. לפעמים, אי-לימוד תורה הוא הדרך הטובה ביותר לקדם את לימוד התורה.

אם אתה חושש לבזבז זמן כי זה מנוגד לרצונו של אלוקים, אין לך מה לחשוש. גם רגיעה היא חלק מעבודת הבורא.

מצד שני, אם המניע שלך הוא אחר – אם זה מניע פסיכולוגי ולא רוחני – יתכן שהימנעותך מבזבוז זמן אינה דבר כל כך טוב. יתכן שזה כפייתי, או ניסיון להוכיח את ערכך בכך שאתה תמיד ממוקד בלהגיע להישגים כלשהם, או שזה קשור לרתיעה מבילוי זמן עם אנשים אחרים, או פחד מלהתמודד עם עצמיותך הפנימית. באופן אירוני, התמכרות לספרי עזרה-עצמית ולפעולות לשיפור עצמי עשויה להיות דרך מעולה להימנעות מלהתמודד עם עצמיותך האמיתית ומביטוי חיבה ואהבה כלפי אנשים אחרים – ואין בכך כל קדושה.

לאחרונה הוצמד לתופעה זו הכינוי "סינדרום הכריש". כרישים שוחים כל הזמן במים, אפילו כשהם ישנים, כיוון שאם לא ישחו הם ישקעו לקרקעית האוקיינוס וימותו. אולי אתה מפחד שאותו הדבר יקרה גם לך – שאם תפסיק לרגע, תתפרק.

אתה אינך כריש. אתה נשמה שזקוקה להגשים את תכליתה בעולם, ועושים זאת באמצעות עבודה ומנוחה משמעותיות גם יחד.