קשורים לנצח

[הערת המערכת: ג'יי ליטווין היה כותב קבוע עבור אתר האם שלנו, חב"ד.אורג. הוא נפטר לאחר התמודדות עם מחלה קשה אך במהלך מחלתו הוא תיאר את טיפולי הכימותרפיה ואת מחשבותיו בעקבותיהם]

היום, כאשר שבתי הביתה מבית החולים, הרגשתי עצוב ולא ידעתי מדוע. נשכבתי, עצמתי את עיניי והנחתי לעצמי לחוש בכובד שבחזי. ככל שהתגברה תחושת הכובד הזו, התעוררה בי המחשבה שאני פשוט מרגיש את העצבות שחש גופי אחרי שסבל יום קשה של המתנה, דקירות וישיבה במשך שעות רתום לצינורות ולשקיות מלאות חומרים כימיים. התחלתי לראות בדמיוני תמונות של אנשים אחרים בחדר – חלקם צעירים ממני ובמצב גרוע משלי, וחלקם מבוגרים ממני – כולם נאלצים לשאת את המחטים והצינורות והפצעים שנגרמו כתוצאה מכל מיני מחלות דם ומן הטיפול בהן. הרגשתי עצוב בשביל כולנו.

חלפה במוחי המחשבה, שאני מרגיש רחמים על עצמי. ולאחר מכן חשבתי: מיהו "אני" ומיהו העצמי? הרגשתי את עצבותם של גופי ושל נשמתי, והם היו אני.

על כן, העצבות אפפה אותי ולא התפצלתי ל"אני" ו"היא". וכאשר התחלתי לבכות קצת, אשתי נכנסה והתיישבה לידי. טוב שכך עשתה, כיוון שכאשר אני נעשה עצוב ככה ואינני יודע מדוע, אני נוטה לסגת ולהיכנס לשתיקה, ואכן זה מה שעשיתי לה לקראת סוף היום בבית החולים ובנסיעה במכונית בחזרה ואחרי שהגענו הביתה. ידעתי שהיא מרגישה רע וחשתי בודד, וכאשר היא התיישבה ליידי כדי להיות אתי, בלי לומר מלה אך עם מבט בעיניה, התרככתי, נפתחתי ושוב היינו ביחד.

היום בחדר הכימותרפיה היה זוג קשיש. הגבר לבן השיער הגיע לטיפול ואשתו הייתה שם כדי להיות לצדו. הבחנתי בה כיוון שכאשר היא עברה על פניי ראיתי את המספרים המקועקעים על זרועה, מספרים ממחנה הריכוז. הם היו עזים כאילו הוטבעו אתמול, ובכל פעם שהיא עברה לידי, ראיתי את המספרים הללו.

חדרי הכימותרפיה בבית החולים הם זעירים וצפופים. נמצאים בהם כעשרים אנשים המקבלים טיפול ועוד חמישה-עשר איש אחרים, כמו אשתי והאישה הזו עם המספרים על זרועה, הבאים כדי ללוות את המטופלים ולתמוך בהם. הכיסאות עומדים צפוף זה ליד זה עם אי של ציוד רפואי באמצע. האנשים שם צעירים מדי או זקנים מאוד, גברים ונשים, ספרדים ואשכנזים, דתיים וחילוניים, רובם קרחים מן הטיפולים הכימותרפיים, רובם רזים מאוד, רבים מקבלים עירויי דם, חלקם נראים קרובים לסוף חס וחלילה, חלקם נראים בריאים וחזקים, תודה לא-ל. לאחד או שניים היו פצעים פתוחים או עור כל כך דק ושחור שהוא נראה כאילו ייקרע כשימשכו את הסרט הדביק המחזיק את המחט במקומה. כמעט לאף אחד מאיתנו אין עור בצבע נורמאלי. לכולנו יש עור בצבע שנע בין לבן לאפור לירוק או לחום חולני.

כיוון שהחדר (אחד משלושה) כל כך צפוף ומפאת המחסור הגדול באנשי צוות, האווירה תכופות מתוחה מאוד – אנשים ממתינים להתחלת הטיפול התרופתי או שהאחות תבוא ותחליף את שקית החומר הכימי הריקה בשקית המלאה הבאה, זו שתביאנו קרוב יותר לסוף הטיפול. כולנו מחכים לזמן שבו השקיות שלנו יהיו ריקות והאחות תוציא את המחט מן הווריד ונוכל ללכת הביתה.

רובנו היינו בבית החולים משעת בוקר מוקדמת ומאז אנחנו מחכים. מחכים בדלפק הרישום, לאחר מכן – לבדיקת הדם שלנו (אתמול היו 40 אנשים לפניי), לאחר מכן – לתוצאות בדיקת הדם, לאחר מכן – לראות את הרופא שייתן לנו טופס הזמנה לתרופות לטיפול אם בדיקת הדם שלנו תקינה דיה. כשהטופס בידנו, אנו חוזרים לדלפק הרישום ושוב מחכים עד להחתמת הטופס. לאחר מכן אנו הולכים לחדר הטיפולים ומחכים כדי לתת את הטופס החתום שלנו למזכירה, שתשלח אותו למעלה לבית המרקחת. לאחר מכן אנו מחכים שהתרופות שלנו יגיעו, ושוב אנו מחכים למצוא מושב ריק בחדר הטיפולים, אלא אם כן אנו בוחרים לקבל את הטיפול שלנו במסדרון. ברגע שאנו יושבים אנו מחכים שהאחות תמצא זמן להכניס את המחט לווריד שלנו ולהתחיל את הטיפול. טיפה אחר טיפה אחר טיפה.

ישנן כל כך מעט אחיות (מקסימות וטובות לב ככל שתהיינה) שאחת הסיבות שבגללן יש מזל לאלה מאתנו הבאים עם ליווי הוא כדי למצוא כוס מים או שמיכה, או כדי להזעיק את האחות כאשר שקיק התרופה ריק וצריך להחליפו. המטופל יכול בחדר הטיפולים הזה להרגיש חולה מאוד, להיאבק בבחילה או להיות מכוסה פצעים, אך עדיין עליו להיות עירני ובמצב הכן. ואנשים שאין להם מישהו אחר אתם או שהם פסיביים יותר מאחרים או חלשים מכדי לקום ולדאוג לעצמם, יכולים לשבת ולחכות ולחכות ולחכות.

אז האיש המבוגר הזה והאישה עם המספרים על זרועה מן הסתם חיכו וחיכו וחיכו עד שסבלנותו פקעה סוף סוף והוא התחיל לצרוח. הוא הצליח למשוך את תשומת ליבן של האחיות ואחת הגיעה כדי להרגיע אותו, אבל היה מאוחר מדי. הוא עבר את הסף והיה בעיצומה של התפרצות זעם כבירה. הוא צעק על האחות וכאשר גם אשתו ניסתה להרגיעו הוא צעק עליה ואמר לה ללכת הביתה. האחות המשיכה בניסיונותיה להשקיט אותו, אך לשווא. הוא התכוון ללכת משם וכאשר אשתו ניסתה פעם שנייה הוא צעק עליה שוב בקול רם אף יותר ומול חדר מלא אנשים שכולם התמקדו כעת באיש הצורח ובאשתו.

מן האדמומיות שפשתה בלחייה ומן האופן בו שוטטו עיניה סביב החדר כדי לראות מי צופה בהם היה ברור שהיא חשה מושפלת, אך היא נשארה לצדו. אך כאשר הוא צעק עליה שוב ללכת הביתה, היא אמרה שהספיק לה ויצאה מן החדר. כשהגיעה לאמצע המסדרון עצרה ללא תנועה כאילו הגיעה לקיר בלתי נראה. היא עמדה כשגבה אל החדר ואליי, אך בשתיקה ובדממה שלה אני – וסבורני שגם כל שאר האנשים שצפו במתרחש – יכולתי לדמיין לי מה עובר במוחה. איך היא יכולה לעזוב אותו, חולה בסרטן וזקוק לטיפול? עם זאת, איך תוכל לחזור אחרי שהתייחס אליה ככה, ועוד מול אנשים אחרים?

בינתיים, בעלה המשיך לצעוק, נעמד בזעף, אסף בגסות את חפציו ויצא מן החדר. כאשר הוא השיג את אשתו לא יכולתי לשמוע אותו אומר משהו, והם יצאו ביחד – האיש שכעסו ותסכולו הגיעו אל הגבול שלהם ואשתו המסורה, אישה שברור שסבלה קשיים די והותר בחייה.

הסצנה הזו גרמה לי להרגיש נסער ועצוב וחשתי ביקורת וחוסר אהדה כלפי הגבר. אבל מאוחר יותר, נזכרתי בזמנים בהם התמלאתי זעם כל כך גדול ורציתי לצעוק ולהילחם ומישהו התערב וניסה להרגיע אותו ורתחתי מכעס על ההתערבות הזאת. כשאנו בעיצומו של מאבק, בעבור חלק מאתנו אלו שלא מצטרפים אלינו לקרב הופכים לבוגדים המצויים בעברו השני של המתרס. קלטתי שהאיש המבוגר הזה חצה את הקו שמעבר לו היו קרבות בלבד, ואשתו – או שהיא איתו, או שהיא נגדו, והוא כבר לא היה מסוגל להסתכל על הדברים בהיגיון.

אשתי ציינה שהוא יכול להתנהג ככה רק כי הוא יודע שהיא תמיד תהיה שם בשבילו, שהיא לעולם לא תעזוב אותו. וכך, בשל מסירותה הרבה, היה עליה לשאת את הזעם שלו – זעמו של איש זקן עם סרטן הנושא בהשפלה של היות חולה, בהשפלה של הישיבה הזו בחדר הצפוף והחולני הזה, בהשפלה הכרוכה בכך שמתעלמים ממך, שמחכים שעות על גבי שעות – והוא ביטא את הווייתו האנושית דרך כעס – כעס כה עקר וחסר אונים, שהאדם היחיד שלו הוא מסוגל להזיק הוא אשתו עם המספרים על זרועה, שלעולם, לעולם לא תעזוב אותו.

האם זה תירוץ להתנהגותו? כמובן שלא. עם זאת, כשחשבתי על כך – וחשבתי על כך רבות – תהיתי אם כזהו מצב הנישואין בין בני אנוש, לטוב ולרע. למרות כל האידיאלים שיש לנו ביחס לנישואין, הרי הם גם תכופות הבימה שעליה באים לביטוי התסכולים שלנו בעבר ובהווה, חלומותינו הנכזבים, סבלנו חסר התוחלת וההשפלות הבלתי נסבלות שאנו עוברים; על אחת כמה ככל שגילנו מתקדם יותר ואנו רואים את תקוותינו ואת החזון שלנו מתנגשים עם מציאות שהיא פחות פורייה או נדיבה משהיינו רוצים וכמובן ישנה המציאות הפשוטה, הקשה תכופות, שאנו אכן מי שהננו; שלמרות שגדלנו והתגברנו על דברים רבים, עדיין נשארנו בעיקרנו ישויות נקלות ועלובות ועלינו לקבל באי-רצון את העבודה שיתכן שלא נצליח יותר מכך עד סוף זמננו עלי אדמות.

יש לנו אידיאלים גבוהים ביחס למי שאנחנו ואיך צריכים נישואינו להיות – אידיאלים של אהבה, של טוב לב, של כבוד הדדי, של אחריות, סבלנות ונדיבות. עם זאת, בעת ובעונה אחת, ישנה המציאות שבה הקנאות שלנו, הכעס, התסכולים, ההתניות מן הילדות המוקדמת, צרכינו ורצונותינו, ציפיותינו ואכזבותינו, אהבתנו ללא-מצרים ותשוקותינו האנוכיות, השליטה העצמית שלנו או היעדרה, הופכים אף הם למאבקים, לקשרים ולתשוקות השוזרים אותנו יחדיו בברית הנישואין.

תחת החופה, הכלה מקיפה את החתן שבע פעמים ויוצרת את המרחב הסמלי של ביתם ושל נישואיהם. מרגע שנוצר המרחב הזה, היא נכנסת פנימה כדי להצטרף אליו ביצירת מחויבות לנצח. זהו מרחב המכיל את תקוותינו הגבוהות ביותר לנישואין יהודיים שאלוקים בירך אותם.

אולם, האם המעגל הבלתי שבור הזה המגדיר את המרחב של נישואינו ואת קדושתם – אינו ניתן לשבירה? הדבר תלוי בשאלה – האם אנו מצליחים להגשים אידיאלים אחרים ביחס לנישואין? או שכוחו של המעגל הזה מתגלה בצורה אמיתית יותר כאשר דרים בו אנשים הנאבקים לעשות כמיטב יכולתם ותכופות נכשלים בהשגת האידיאלים שיש להם עבור עצמם וזה לזה?

אין תירוץ לאיש הזה שצעק על אשתו בשיא כעסו ותסכולו. אין דבר שעשוי להוות תירוץ הולם להתנהגותו כלפי אישה כל כך מסורה, אשר כבר סבלה יותר מדי בחייה. אין נסיבות מקילות המאלצות אותנו או אותה לסלוח לו.

וכאשר אשתו עצרה במסדרון ולא הייתה מסוגלת להמשיך הלאה, אינני יכול לומר בוודאות מה עצר אותה, אבל הייתי רוצה לחשוב שאולי היא פגשה את קצהו של מעגל שנוצר לפני עשרות שנים.

מעגל לא שבור ובלתי ניתן לשבירה. מרחב שמימי בו מתגוררים יצורי אנוש.