פתחתי את הדלת, היא עמדה מולי מחייכת לבושה בבגדים צבעוניים בצבעים עזים- אדום, כתום, ירוק, צהוב, צבעים המשתלבים בערבוביה עם העגילים הגדולים והמטפחת הצבעונית והמרשרשת. אי אפשר היה להתעלם מצבע הלק העז והתכשיטים שצלצלו כל פעם שדיברה. איך לא. כשהיא מדברת, כל הגוף שלה מדבר, הידיים, תנועות ראש, הרגליים שמחליפות תנוחה כל רגע. מדברת במהירות בשטף קצף, וקולה הרם נשמע מעבר לדלת. מעבר לקירות. מתפזר עם הרוח וממלא את היקום.

רונה (שם בדוי) הגיעה אלי לאחר שיחת טלפון שבה הסבירה לי שקיבלה את הטלפון מחברה שהייתה אצלי . "יש לי בעיה עם הבת" אמרה. לא הספקתי להגיב והיא המשיכה: "האמת אני חושבת שאני הבעיה. בעצם אני אבוא בשבילי, אני גם רוצה לטפל בעצמי" .

קבענו.

הפגישות עם רונה צבעוניות, סוערות. רונה עוברת ממצב רוח אחד למשנהו במהירות הבזק. היא מספרת על כאב ובוכה ומבלי משים היא ממשיכה בסיפור אחר שמעביר אותה ממצב של בכי למצב של כעס ולבסוף היא יכולה להתפוצץ מצחוק כי.... קשה לעקוב אחריה.

כמו שאנשים בחדר אצלי ככה הם בחייהם. יש את המופנמים, יש את הפתוחים, יש את אלה שבהתחלה מאד מנסים להרשים ולשדר שהכול בסדר, למרות שהם מגיעים מכיוון שהדברים הם לא בסדר, זה קורה כי ככה הם רגילים להתנהל מול אדם חדש. יש את אלה שצריך לחלוב ויש את אלה שמשתפים פעולה בקלות. ויש את רונה.

רונה לא מחזיקה מעמד במקומות עבודה. למרות כישוריה היא לא עוסקת במקצועה. לא מבינה בכלל למה היא צריכה להציב גבולות לילדים שלה "שיחיו, שיעשו מה שטוב להם, אני לא מבינה" כך רונה "מה בעלי מתעקש איתם על כל דבר. שיחזרו הביתה מתי שהם רוצים ואם לא בא להם ללכת לבית הספר אז לא צריך. עדיף שיברחו? שיסבלו?"

הדבר היחיד היציב בחייה של רונה זה בעלה אודי (שם בדוי). הם נשואים 20 שנה. "התחתנו עם אהבה גדולה, אודי מבוגר ממני בכמעט עשור".

"מה קסם לך באישיות שלו"? שאלתי.

"אודי שקט. מדבר כשצריך. לא נבהל או נסער מכל דבר. הרגשתי לידו מוגנת. הוא רגוע. זה מה שקסם לי בו. האמת שהיום אני חושבת שהוא לא רגוע אלא אדיש. זה הורג אותי האדישות שלו...." אגרפה את כפות ידיה ונפנפה בהן כשהיא נעה לקצה הכורסא ועוטה את גופה קדימה.

יש לי ולרונה הסכם. בכל פעם שאני רוצה להגיד לה משהו או לשאול אני מסמנת לה עם הידיים את סימן הטיים אאוט שבו משתמשים במשחקי הכדורסל.

סימנתי לה ושאלתי: "אם אודי היה כאן והייתי שואלת אותו מה קסם לו בך, מה לדעתך הוא היה עונה"?

"שאני בעלת תעוזה, חברותית, פתוחה, אוהבת את החיים..." נשענה אחור והניחה את זרועה על משענת הכורסא, רגל על רגל, עיניה אורו והיה נדמה שעוד רגע היא תמלא כל פינה בחדר. חשבתי לעצמי, מעניין כמה מקום נשאר לסובבים אותה.

"והיום? מה הוא היה אומר על הפתיחות, התעוזה החברתיות שלך"?

רונה נאנחה ומנח הגוף שלה שהיה מתוח וגאה, השתופף. "היום? הוא אומר שאני עושה לו סחרחורת ובכלל הוא מתבייש להיות איתי בחברה. הוא אומר שאני צעקנית. הוא גם לא אוהב את סגנון הלבוש שלי". דמעות עלו בעיניה. "אבל אני לא מוכנה להיות אחרת" הזדקפה "זה מה שאני. אוהבת חיים אוהבת בילויים, אוהבת לאכול, אוהבת לצאת עם חברות..." . עשתה בידיה תנועות של מי יגיד לי מה לעשות.

הסיבה שבגינה אנחנו מתחתנים, זו בדרך כלל הסיבה שתגרום לנו לריב. קורה משהו מעניין בבחירת בן הזוג שלנו. הבחירה לא מודעת. יש לנו משיכה לאותו אחד שאנחנו מרגישים שדרכו/ה נממש כוחות שלא באים לידי ביטוי אצלנו. אודי שקט, סולידי ההיפך הגמור מרונה שכשהכירו גרמה לו לדבריה להרגיש חי, גרמה לו לפרוץ בצחוק, לצאת מהאיפוק. איפה השחרור של אודי שקיים בו בא לידי ביטוי ביומיום שלו? איך אני יודעת שהוא קיים בו? מכיוון שבתחילת הקשר עם רונה הוא הרשה לעצמו להיות משוחרר יותר, הוא הרשה לעצמו לצחוק. ורונה? לא נתנה לצדדים השקטים שבאישיות שלה לצוץ. לבוא לידי ביטוי. הגעגוע הזה, הגעגוע לפגוש את אותו חלק באישיות שלנו שלא בא לידי ביטוי, גורם לנו להימשך לאותו חלק (שאצלנו הוא חבוי) להימשך לאותו חלק שאצל בן הזוג הוא מוחצן ונראה לנו מוקצן.

הבעש"ט הקדוש אומר: הזולת הוא המראה. השקט של אודי בלתי נסבל עבור רונה? רונה צריכה לבדוק אצלה מה הסיבה. בדיוק כמו שאודי צריך לבדוק אצלו את הסיבה שהמוחצנות של רונה , שבעבר כל כך הקסימה אותו, הפכה לבלתי נסבלת.

הצעתי לרונה להגיע עם אודי.

לפגישה הבאה רונה הגיעה לבד. גם לפגישה שאחריה. אבל לפגישה שאחר כך, כשפתחתי את הדלת עמדו בפתח רונה ואודי.

הם התיישבו בחדר. רונה גבוהה מלאה. שופעת איברים וחיוניות. אודי צנום, שקט. אם לרונה צריך לסמן עם הידיים טיים אאוט, את אודי צריך לחלוב.

אודי בקול שקט אבל בטוח, העלה את הקשיים שלו בחיים המשותפים עם רונה. כמו שרונה ואודי שונים במראה שלהם ובהתנהגות, כך הם שונים בתפיסת העולם שלהם. לשניהם מאד חשוב חינוך הילדים אבל התפיסות שלהם שונות לחלוטין. כל אחד מהם מרגיש ובטוח שהוא דואג לשני, אבל אף אחד מהם לא מקבל את הדרך שבה השני דואג לו. הם מחזיקים בדעות פוליטיות מנוגדות, טעמם באוכל שונה בתכלית ובכל נושא שעלה, הם הביעו דעות הפוכות. הדבר היחיד שהם הסכימו עליו, שבעניינים הלכתיים הקשורים לשניהם כמו כשרות וטהרת המשפחה, יהיה רב שמה שהוא יגיד שניהם יקבלו. יש להם רב משותף. זו התחלה. לשאלתי איך הם הסכימו על אותו רב, הם ענו שהם מכירים אותו משכונתם ושניהם מאד מעריכים ומוקירים אותו.

אודי ורונה מגיעים לפגישות בחצי שנה האחרונה. הם לומדים לכבד אחד את דעותיו של השני גם אם הם לא מסכימים. הם לומדים לא להגיב בזלזול על דעה מנוגדת. הם לומדים איך להוציא, כל אחד מתוך עצמו, את אותו חלק באישיות שלא בא לידי ביטוי. הם גם מקבלים הדרכה הורית, מכיוון שכמו שרונה קיצונית בחוסר הצבת גבולות, כך אודי קיצוני בהצבת הגבולות. הם לומדים להקשיב אחד לשנייה וכן, גם אחת לשני. רונה לומדת יותר להסתכל פנימה לתוך עצמה, לומדת להרגיע את עצמה בכל מיני טכניקות שלימדתי אותה ותרגילים שונים שהיא מקפידה לעשות כל בוקר לפני שהיא מתחילה את היום. רונה גם לומדת איך לסיים דברים שמתחילה. זה לא פשוט לה אבל היא לא מוותרת. לפעמים היא מרגישה שהיא מתפוצצת כדבריה אבל היא לא מוותרת. רונה לומדת לשים גבול, לומדת לא 'לבלוע' את הסובבים אותה. אחד הדברים שהיא למדה שכוח המעשה שלנו מופרד מהנפש. גם אם הנפש שלנו מושכת אותנו לעשות או לא לעשות דבר מסוים, אנחנו יכולים להתגבר כי כוח המעשה מופרד ממנה, למשל: בכל בוקר מחדש היא מרגישה שאין לה חשק לתרגל נשימות וכמה תרגילי תנועה וכל בוקר מחדש תוך כדי המחשבה של "אוף" או "לא בא לי" היא עושה את התרגילים. אודי אומר שהוא מרגיש שרונה יותר בשליטה על מה שהיא אומרת לו ולילדים. מח שליט על הלב.

גם אודי לומד לקבל את הצדדים האחרים אצלו, הצדדים שהוא לא אוהב באישיות שלו. את הצדדים שבמשך ילדותו המוקדמת למד להדחיק ולא לאהוב. אולי כי המסר היה שצריך להיות מאופקים. אולי המסר היה שלצחוק, לבכות ובכלל להביע רגשות זה דבר שלילי.

רונה ואהוד התחילו לצאת יותר ביחד לבילויים משותפים. רונה לומדת לשים גבולות לעצמה ולשים גבולות בין המשפחה הגרעינית, הפרטית שלה למשפחה המורחבת, גבולות בינה ובעלה לבין הילדים. רונה לומדת לעשות סדר בחייה.

לרונה ואודי נכונה עוד עבודה, עבודה של כל אחד עם עצמו ועבודה של ביחד.

אני מאמינה בהם, וב"ה אין לי ספק שעם ההתמדה שלהם והרצון שלהם לשינוי, הם יצליחו.