מה הסיפור עם התכשיטים? או שהם בדפיציט, או שעבר עליהם כבר חוק ההתיישנות. אין 'מספיק' ו'די', רק 'עוד' ו'כדאי'. אבל למה למלמל זאת לעצמנו בלי לקדם דבר? צריך להסביר את התורה לבני המין השני, אלו שתמיד שוברים את ראשם מה לקנות לאישה בהזדמנויות הרבות, שנקרות (ויקרות) במהלך השנה: יום הולדת, יום נישואין, ערב שבת, ערב חג, לפני החופש ואחריו, יום האישה הבינלאומי (מה זה?) וכל המוסיף – אינו גורע...

גם לי יש כזו טבעת, שעשתה לי אתמול את היום. הכל החל באחר צהריים נעים של סוף קיץ אוקראיני, כשבני משפחתנו מתכננים יציאה משותפת. זה לא דבר של מה בכך, לא קורה כל יומיים שלושה. אנחנו אנשים עסוקים. נקודה. במצב רוח מרומם, לבושים, מסודרים ונקיים יצאנו בחגיגיות מה זוג צעיר ושלושה תינוקות, לאחר ששלושת הבוגרים כמה ימים קודם עזבו את הקן לחופשת מולדת באוויר הארץ הקדושה. החלטתי להתאים את עצמי לנסיבות ולזרום עם הטף. הם אלו שיקבעו את האופי והקצב. הגענו למתחם ג'ימבורי בקרבת מקום, ושמנו פעמינו לאחד המתקנים, כשאני מתכוונת לעמוד בדיבורי ולזרום. לקחתי את פעוטי בן שנה ויחד התחלנו מפלסים את דרכנו במבוך האטרקטיבי, נעצרים בבריכת כדורים, בטרמפולינות מרהיבות ומעבירים את הזמן בנעימים. חזרתי שתים עשרה שנים אחורנית, עת חבקתי את בתי הבכורה. אז הרשיתי לעצמי ללמוד איתה את העולם, גם אם קורס זה תבע פעילויות שטח כמו גלישה, קפיצה וריצה. ואולי על זה אמר המלך שלמה: "לכל זמן ועת תחת השמים..."

גיליתי בעצמי כמויות אנרגיות לא מביישות. זחלתי, קפצתי, טיפסתי. זרמתי. כשמעלות החום טיפסו בגופי וילדיי החלו לגלות סימני עייפות הבנתי שהגיעה השעה. אחר כבוד יצאה הפמליה לשבת בפינת מרגוע סמוכה למנוחת עמלים שמחה ומאושרת. ואז נפל מבטי על האצבע, על הטבעת שעל האצבע, על האבן שהייתה ואיננה. נאלמתי דום. אבן יקרה ודומיננטית, ששובצה בטבעת נעלמה מבלי להשאיר זכר. להתעצבן, להתעצב, להתע... להת.... טיפוס מעשי כמוני לא ייתן לרגשות להוביל, והחלטתי לעשות מעשה. את חצי השעה הבאה ביליתי בחיפושים קדחתניים אחר האבן. עברתי כמעט בזחילה במבוך הג'ימבורי הלוך ושוב ובדקתי כל פינה, כשעיניי משוטטות ימינה שמאלה, למעלה למטה. כמעט אמרתי נואש, תוך שאני מנסה לחטט בנבכי נפשי. למה נזעקתי? כי הטבעת יקרה? כי זו טבעת, שקיבלתי מבעלי לכבוד אחד האירועים הנ"ל, כי זו סתם פגיעה אישית לאבד אבן יקרה, כי עכשיו יש לי סיבה טובה לבקש טבעת חדשה? לא היה לי זמן להשיב. גם לא רציתי. בתוך תוכי קיננה התחושה, שהיא תימצא ויהי מה. ניסיתי סגולות שונות של החמות ושל הסבתא ושל דודתה של השכנה, לא לפני שאני מסירה מעליהם את שכבת האבק הטורדנית. בעלי גם הוא חיפש ותר כל מרצפת וכל מתקן, אך האבן החליטה לבגוד. כמעט סבנו על עקבנו, לא לפני שאנחנו מחליטים לנסות בפעם האחרונה לחפש ליד אחד הביתנים, שייתכן שבסביבותיו התרחשה התאונה. ואז זה קרה. נמצאה האבן. לא ממש היא, חלק קטן ממנה, שנשבר וניתק. לא היה קץ לשמחתי. כמו חץ שסימן את המטרה. אחרי השבב הקטן נמצאה גם האבן הגדולה, מונחת אי שם במרחק ניכר, לא מודעת למתרחש סביבה. גילתה אותה מרים, בחורה יהודיה מהקהילה, שהגיעה לשם גם היא כאילו במקרה, כמו קול קטן לחש לה, שנדרשים מתגייסים נוספים. אבן יקרה בפני עצמה.

נסענו הביתה שמחים ומרוצים, ואני לא ידעתי את נפשי. כל אותו הערב חשבתי על האבן, על המאמץ שהשקעתי, על התקווה, על הביטחון המלא שהיה בי שהיא תימצא, על הדחף, שלא הרפה. חשבתי על דברי חכמים, הנאמרים על ידינו בכל יום, אלו, שמשננים ילדינו הרכים, עוד לפני שהוגים משפט ברור בפיהם: 'יגעתי ומצאתי תאמין'. מה מביא לניצחון? החיפוש, היגיעה, הרצון, האמונה בצדקת הדרך? כמה דברים יכולתי למצוא בחיי לו הייתי מחפשת באותו דחף קדחתני? אמי מרבה לומר, ש'חשוב' ו'נחוץ' הם מושגים יחסיים, ולכל אחד במוחו סולם עדיפות מוגדר, מודע או לא, המכתיב ומווסת את צריכת האנרגיה – במה להשקיע, במה פחות, מתי ללכת עד הסוף ומתי לוותר.

את האבן מצאתי. אין צורך בחדשה, רק בתיקון קטן. המשימה האמיתית היא התיקון הגדול, כי אם תרצו אין זו אגדה...