קוראים יקרים,

השורות האלו נכתבות בעיצומו של צום עשרה בטבת. אני מנסה להתרכז, לחשוב על רעיון יפה לכתיבה, אבל ללא הצלחה. הדבר היחיד שאני מצליח לחשוב עליו הוא כוס קפה של סוף הצום...

למה, בעצם, בורא העולם עשה לנו את זה? למה הוא נתן לנו צרכים פיזיים שפשוט מקרקעים אותנו? תתארו לעצמכם לו יכולנו לשרוד שבועות ארוכים בלי אוכל. הבטן לעולם לא הייתה מקרקרת – כשאנו רוצים לאכול אנו עושים זאת, ואם לא אנו פשוט מדלגים וממשיכים הלאה. נראה לי שהחיים היו הרבה יותר פשוטים...

אבל הקדוש ברוך הוא בחר ליטוע בנו את הצרכים שלא ניתן להסתדר בלעדיהם. והייתה לו סיבה טובה.

תורת הנסתר מסבירה את הרעיון של "בירור הניצוצות". בכל חפץ ואלמנט פיזי בעולמנו טמון ניצוץ, רסיס של קדושה שמסתתר תחת מעטה של גשמיות וחומריות. כאשר אנו משתמשים בו למטרות קדושות, אנו מבררים את הניצוץ ולמעשה מחוללים מהפך של ממש: המשהו הפיזי הופך להיות משהו רוחני.

זה עובד כך. כשאני שותה כוס קפה, אני יכול לעשות זאת רק בשביל ההנאה (או ההתמכרות לקפאין...), ואני יכול גם לעשות זאת למטרה קדושה. אם אני מברך לפני ואחרי שתיית הקפה, ומשתמש באנרגיה שקיבלתי כדי לעשות מצוות ומעשים טובים, ביררתי את הניצוץ האלוקי שהיה טמון בתוך הקפה. בעצם, לצד החלב והמים הרותחים יצקתי בתוך הכוס גם קדושה ורוחניות.

כשאנחנו רעבים, הגוף למעשה אומר לנו: "ניצוץ לפניך!" יש בעולם מוצר מזון או משקה כשרים ובתוכם ניצוץ של אלוקות. הוא מחכה לך שתבוא ותרומם אותו.

אז כשאנו אוכלים, הבה נאכל אכילה מודעת – לא רק מודעת לרכיבי המזון, אלא גם לרכיבי האלוקות.

קריאה מהנה והמשך שבוע נעים,

הרב מנדי קמינקר