"שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים." פסוק זה מתאר את תחושותיהם של היהודים ששבו לארץ ישראל ובנו את בית המקדש השני לאחר שבעים שנות גלות בבבל.
חוני המעגל, צדיק שחי בתקופת התנאים, מעולם לא הצליח להבין את הפסוק. "מדוע היהודים מכנים את תקופת הגלות בשם 'חלום'? האם יש אדם שיכול לישון שבעים שנה רצופות?"
יום אחד הוא הלך בדרך וראה אדם נוטע עץ חרוב.
"עוד כמה שנים יתן עץ החרוב את פרותיו?" התעניין חוני.
"בעוד שבעים שנה" השיב האדם.
"האם תחיה שבעים שנה ותראה את פרותיו של העץ? מדוע הינך נוטע עץ שלא תזכה לקטוף מפרותיו?" שאל אותו חוני.
- "כשם שאבות אבותיי נטעו עצים עבורי, כך אני נוטע עצים לבניי ונכדיי."
לאחר שסיימו לשוחח, הוציא חוני מזון מתרמילו והתיישב לאכול. גדלה סביבו שונית של סלע, ושינתו נמשכה... שבעים שנה. כשהתעורר, ראה אדם קוטף את פירות החרוב. "האם אתה הוא זה שנטעת את עץ החרוב?" שאל אותו. – "לא, אני הוא נכדו" השיב האיש.
"כנראה שישנתי שבעים שנה רצופות!" אמר לעצמו חוני בהתפעמות ומיהר לשוב לביתו.
"האם בניו של חוני המעגל עדיין בחיים?" שאל את מי שפתח בפניו את הדלת. "לא, כל בניו נפטרו, אך נכדיו עדיין חיים" השיבו לו.
"אני הוא חוני המעגל" אמר להם, אך בני הבית חשבוהו למשוגע ולא האמינו לו.
משם פנה חוני אל בית המדרש. הוא שמע את החכמים מתפלפלים ביניהם, כשהם אומרים: "דברי תורה אלו ברורים לנו כל-כך, כפי שהיה בשנותיו של חוני המעגל! שכן הוא היה מגיע לבית המדרש ומיישב כל קושיה שהתעוררה בעת הלימוד."
"אני הוא חוני המעגל!" מיהר שוב להציג את עצמו בפני הנוכחים. אך גם כאן זלזלו בו הנוכחים.
ראה זאת חוני, ביקש רחמים מבורא העולם ונפטר לבית עולמו.
אמר רבא: זהו שאומרים האנשים – או חברותא, או מיתותא (אם אין לו לאדם חבר טוב, הוא מעדיף את המוות).
(על פי מסכת תענית)
כתוב תגובה