פעם שלח רבי שמעון בר יוחאי את בנו, רבי אלעזר, לשני חכמים כדי שיברכו אותו. שמם של החכמים היה רבי יונתן בן עוסמיי ורבי יהודה בן גרים.

"האנשים האלה, אנשים של צורה [=צדיקים] הם" אמר רבי שמעון לבנו. "לך ובקש מהם ברכה."

הלך רבי אלעזר ואמר להם: "ברכוני נא!"

בירכו אותו החכמים:

"יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, ייחרב ביתך ותהיה אורח, שולחנך יהיה מבולבל ולא תראה שנה חדשה!"

רבי אלעזר המבוהל שב לאביו בדאגה. "אבא, לא רק שהם לא בירכו אותי, הם גם ציערו אותי! הם איחלו לי שכל מה שאזרע ירד לטמיון, שאכניס סחורה ולא אמכרנה, ולמרות הוצאותיי להשקעה לא ארוויח מאום; שביתי ייחרב ושחלילה לא אזכה לחיות לשנה הבאה!"

אביו שמע את דבריהם והסביר לבנו:

"הם אכן בירכו אותך! וזו משמעות הברכה:

"שתזרע ולא תקצור: שתוליד בנים ובנות אך לא 'תקצור', לא תקבור אותם בחייך שכן הם יאריכו ימים.

"שתכניס ולא תוציא: שבניך יינשאו לנשים שייכנסו אליך הביתה, אך הן לעולם לא יצאו וישובו לבית הוריהם שכן בעליהן יאריכו ימים.

"שתוציא ולא תכניס: שבניך יינשאו לנשים ולא יצטרכו לשוב לביתך שכן נשותיהם יאריכו ימים אף הם;

"שביתך ייחרב ותהיה אורח: העולם הבא מכונה בית, ואילו בעולם הזה אנחנו אורחים. החכמים בירכו אותך שתאריך ימים בעולם הזה.

"ששולחנן יהיה מבולבל מרוב בנים ונכדים, ושלא תזכה לראות את השנה החדשה: שלעולם לא תצטרך לשאת אישה חדשה אלא אשתך תאריך ימים.

"רואה אתה?" סיים האב את בנו. "לא היו אלה קללות. היו אלו ברכות אותם רמזו החכמים בחכמתם."

(לפי מועד קטן, ט, ב)