רבי טרפון, תלמיד חכם בתקופת התנאים, היה עשיר גדול שלא היה נותן מהונו לנזקקים. חברו רבי עקיבא ביקש לזכות אותו במצווה חשובה זו של גמילות חסדים, ולפיכך חיפש אחר דרכים מקוריות לעשות זאת.

באחד ממפגשיהם פנה אליו רבי עקיבא:

"רבי, יש לי הצעת השקעה מצויינת בשבילך. האם תרצה שארכוש לך עיירה אחת או שתיים?"

רבי טרפון הסכים לעיסקה. הוא העניק לרבי עקיבא סכום עתק: ארבעת אלפים דינרי זהב, תוך תקווה שהוא ירכוש עבורו נדל"ן שיפיק ריווח רב ברבות הימים.

רק נפרדו השניים ורבי עקיבא מיהר לקחת את הכסף ולחלק אותו לעניים עד הפרוטה האחרונה.

"האם תוכל להראות את הנדל"ן שרכשת עבורי?" ביקש רבי טרפון לדעת בפעם הבאה שנפגשו.

רבי עקיבא לא השיב. הוא נטל את ידו של רבי טרפון בשתיקה, והוביל אותו לבית המדרש הסמוך. שם, הוא פתח את ספר התהילים וביקש מהנוכחים לקרוא מתוכו.

הם קראו עד שהגיעו לפסוק בפרק קיב, שם נאמר: "פזר נתן לאביונים – צדקתו עומדת לעד, קרנו תרום בכבוד."

רבי טרפון הבין היטב את הרמז. רק מתן לצדקה היא ההשקעה האמיתית שתניב ריווח נצחי. הוא נשק לראשו של רבי עקיבא ואמר: "רבי ואלופי אתה – רבי בחכמה, ואלופי בדרך ארץ."