אחת הטראומות הקשות ביותר שיכול ילד לחוות היא דחייה על-ידי אמו. יש קוראים שימחו בתוקף כי תופעה כזו לא קיימת. אך האמת היא שהיא כן קיימת. לא כל ההורים אוהבים את ילדיהם או אף מחבבים אותם. יש הורים החשים כי ילדיהם מהווים נטל על כתפיהם וכי הם אינם הדבר שאותו הם "הזמינו" ולא מהווים מענה לציפיותיהם.

ברור שכל ההורים מרגישים לפעמים תסכול, מועקה, תשישות ושחיקה. אך יש הורים שהתנהגותם כלפי ילדיהם מתאפיינת בכל כך הרבה דחייה, התעללות, חוסר בגרות או מופרעות, עד כי קשה להם – אם לא בלתי-אפשרי – להעניק לילדיהם אהבה וביטחון באופן עקבי. אנשים אימפולסיביים, חסרי משמעת ומרוכזים-בעצמם צפויים להתרעם על העובדה שתינוק גרם להם לאבד שנת לילה טובה, להפסיד את הכיף שביציאה לבילוי עם חברים, ולוותר על החופש לצאת ולבוא כאוות נפשם. התמכרויות, אפילו כאלה תמימות לכאורה, כמו קניות או וורקוהוליזם (התמכרות לעבודה), שלא לדבר על סמים או על התמכרות לאינטרנט, לא מותירות כל מרחב בלבם ליצור חיבור אמיתי עם אדם אחר, שכן ההתמכרות נוגסת בכבודם העצמי, בזמנם ובכוחותיהם. אנשים בעלי הפרעות רגשיות, כמו הפרעה נרקיסיסטית, הפרעת אישיות גבולית, הפרעה טורדנית כפייתית, חרדה, דיכאון או אוטיזם, עשויים להיות מודעים באופן פריפריאלי בלבד לעצם קיומו של הילד, ולא להיות מסוגלים להעניק תשומת-לב לצרכיו.

כולנו יודעים שאם ילדים לא מקבלים ויטמינים מסוימים בשנים הראשונות לחייהם – כמו ויטמינים A, B או D, הם עתידים לסבול כל חייהם מבעיות כעצמות רכות או פיגור שכלי. בדומה לכך, מחסור בוויטמין "א" – באהבה – ייצור נכויות רגשיות. לא כל הנזק הזה הינו הפיך, שכן דפוסי המוח של ילדים שעברו הזנחה והתעללות שונים מאלו של ילדים שמקבלים אהבה. לדוגמא, לתינוקות שהוזנחו יש רמות גבוהות יותר של קורטיזול (הורמון הדחק) ורמות נמוכות יותר של אזופרסין ואוקסיטוצין, שני ההורמונים הקשורים ליצירת "חיבור חברתי" (האקדמיה הלאומית למדעים, סתיו 2005). הרמות הגבוהות של קורטיזול גורמות להם להרגיש חרדים סביב אנשים, ובכך מחזקות את הוודאות שלהם ש"אני לא יכול לתת אמון באחרים. אנשים יפגעו בי. משהו מאוד לא בסדר אצלי".

במהלך שנת החיים הראשונה, תינוקות מסוגלים לפתח אמון באנשים אך ורק אם מטפלים שניתן לסמוך עליהם והמגלים חמלה כלפיהם ממלאים את הצורך של התינוקות בביטחון ובאהבה. מערכת יחסים זו יוצרת תבנית לפיה נבנות מערכות היחסים העתידיות של אותו אדם. אנשים שסבלו הזנחה או דחייה מצפים לפגוש בדחייה מצד אחרים ויוצרים אווירת פחד וחוסר אמון. נכות זו נשארת בצורת חומה בלתי נראית אשר צצה באופן אוטומטי כאשר אנשים מתקרבים זה לזה. עם זאת, אין פירוש הדבר שילד שלא זכה לאהבה נדון לחיי אומללות.

כיצד ניתן לרפא את הפצע שלכאורה "אינו ניתן לריפוי"? הצעד הראשון הוא להבן את המסרים אשר הוטמעו בתקופת הילדות. כל בני האדם, כולל ילדים, יש להם צורך להבין אירועים מכאיבים ומדוע הם התרחשו. עקב תפיסת המציאות הפשטנית והאגוצנטרית של הילדים, הם (וגם מבוגרים רבים!!!) מניחים בתמימות כי "דברים רעים קורים כי אני רע". ככלות הכל, ילדים 'מאלילים' (הופכים לאליל) את הוריהם ועושים להם אידיאליזציה, בטוחים כי "אלים" אלה יודעים מה נכון, עושים מה שנכון וכי יש להם הרבה יותר אהבה, חוכמה, עוצמה וכסף משיש להם. כדי להבין את מה שנראה כחסר היגיון, הם ממציאים נרטיבים אישיים משלהם, כמו "לא אוהבים אותי כיוון שאי אפשר לאהוב אותי. אני פגום מיסודי. זה בגלל שאני לא טוב, מבריק, צייתן, יפה או מקסים מספיק כדי להיות ראוי לאהבת כולם". האמונה בדבר היותו של הילד "לא טוב מספיק" נחרתת עמוק בנפש. דומה כי זו האמת המוחלטת, החוזרת על עצמה מיליוני פעמים במחשבה, הנאמרת בטבעיות וללא מאמץ ממש כמו הדיבור בשפת האם.

אופייני למטופל כזה לומר לי, "אמא שלי תמיד הייתה כל כך עצבנית. היא הייתה כועסת אם הייתי בוכה או אם ביקשתי ממנה תשומת לב. אני זוכר שחשבתי, סביב גיל שלוש, שאילו מתתי היא הייתה שמחה, כי לא הייתי עושה בלגן או מבקש את תשומת לבה. רציתי לגרום לה אושר, לכן המשכתי לקוות למות. לכל אורך חיי, חשבתי, "אם אמא שלי לא הייתה מסוגלת לאהוב אותי, אזי מן הסתם אינני ניתן לאהבה, באופן מהותי. משמעות הדבר שאיש לא יכול לאהוב אותי. אסור לי אפילו לאהוב את עצמי. לא עזר לי שהתחתנתי עם אדם קר וביקורתי."

אם אימצת נרטיב כוזב שכזה, עליך לשוב אחורנית ולשחרר את הילד הפנימי שלך אשר נפל שבי בידי מערכת אכזרית וחסרת רחמים של אמונות שגויות. אני מציעה שתצייר תמונה של הילד הפנימי שלך השבוי בגיל שבו אתה זוכר שחשת לא-ראוי לראשונה. כעת, דמיין לעצמך שאה נמצא בשליחות הצלה. צייר את עצמך כפי שאתה כיום, אדם מלא חמלה וחוכמה, והנך יושב בצד ילד סובל זה. רשום את מילות האהבה, האמפטיה והנחמה שאותן זקוק הילד הפנימי שלך לשמוע, אולי "אני כל כך מצטער על כל הכאב שאתה חווה. אין זו אשמתך. היית רק תינוק תמים, ילד יקר. האלוקים היה כל כך שמח שנולדת. חלק מן התוכנית שלו היה שניתנת לאימא שלך. הדבר נתן לך רגישויות והבנות מיוחדות שאין לאנשים רבים. אמך עשתה כמיטב יכולתה. היא נתנה את כל שיכלה לתת. בשל היעדר תזונה רגשית שלה עצמה, אף אתה סבלת מתת-תזונה רגשית. אני אשחרר אותך מן המקום הטראומטי והסוער הזה ואקדיש את חיי לריפוי פצע זה בכך שארעיף עליך אהבה בשפע".

כמו ניצולי מחנות הריכוז, ילד פנימי הסובל מתת-תזונה אינו מסוגל לקחת יותר מדי "מזון" רגשי בבת אחת. עליך ללמד בסבלנות את הילד הפנימי שלך להאמין בשפת-האהבה החדשה הזו. בתחילה ידחה הילד הפנימי שלך מילות אהבה ויחשוב שהן שקרים לא כנים. המשך להתאמן בשפה הזו לכל אורך היום, עד שהיא תהפוך לך לטבע שני. לדוגמא, למד את עצמך לחשוב את הדברים הבאים:

* "זה בסדר להיות לא-מושלם וממוצע. אני לא מוכרח להיות הטוב ביותר או המדהים ביותר. מספיק רק לעשות כמיטב יכולתי. ככלות הכל, כולם לא מושלמים בדרך כלשהי. "

* "אני אהוב וראוי לאהבה כמו כל אדם עלי אדמות. "

* "אני מצליח – ולו בשל העבודה שהצלחתי למצוא דרך לשרוד."

* "מותר לי ליהנות ברגע זה ממש. אני מודה על כל מה שיש לי, כולל עיניי, ידיי, הגשם, הפרחים וכל אדם שאיכפת לו ממני."

* "לא ארשה שינצלו אותי או שיתעללו בי כדי להימנע מכך שינטשו אותי. אני יכול לדאוג לעצמי ולחיות בכבוד".

* "אני נותן, כיוון שנתינה מעניקה עוצמה ונותנת לי תחושת שמחה ומשמעות."

* "אינני צריך להיות חרד, חשדן ומפוחד כל הזמן. אני יכול להירגע, בידיעה שהקב"ה מטפל בי ונותן לי את כל מה שאני זקוק לו בכל רגע".

* "אני לא צריך להקהות את הכאב בהתמכרויות למיניהן. אני יכול ליהנות מן ההנאה שבאוכל, בהתעמלות בריאה ובהרגלים בריאים. משמעת עצמית תבנה כבוד עצמי."

* "אני הרבה יותר רב-עוצמה, חכם ואמיץ משהודיתי בפני עצמי אי פעם".

* "לא אכפה על אחרים למלא את צרכיי. אני מרגיש חזק כשאני לוקח בעצמי אחריות על בריאותי הפיזית והרגשית. ריפוי הוא משימה לכל החיים. הוא דורש מאתנו לתת את מה שלא קיבלנו בעצמנו. והוא דורש המון חמלה וסבלנות. כל צעד יקר וחשוב. האהבה מרפאת. כל שאלוקים מבקש מאיתנו הוא לאהוב ככל יכולתנו בכל רגע נתון."