באחד הימים הופיע אורח בעיירה הקטנה ליובאוויטש שברוסיה: יהודי מארץ ישראל! באותם ימים הנסיעה מארץ ישראל לרוסיה הייתה כרוכה בקשיים רבים ואפשר היה לספור אורחים שכאלה על אצבעות יד אחת.
האורח המיוחד היה בן למשפחת סלונים המפורסמת שהיו קרובי משפחה של האדמורי"ם מליובאוויטש והיגרו לארץ עשרות שנים קודם לכן.
"מה שלום היהודים שבארץ ישראל?" שאל רבי שמואל שניאורסאהן, האדמו"ר הרביעי מליובאוויטש, את האורח – קרוב משפחתו.
"שלומם בסדר, תודה לא-ל" השיב האורח. "אך שאלה לי אליך, רבי: בספרי הקודש כתוב שליהודים היושבים בארץ ישראל יש נשמה מיוחדת, גבוהה יותר מזו של היהודים שבחוץ לארץ. אני מתגורר בארץ כמה שנים ומכיר אותם היטב, ועדיין לא נפגשתי ביהודים בעלי נשמות מיוחדות וגבוהות?"
"האם מבין אתה בכלל מיהו בעל נשמה גבוהה?" השיב לו הרבי בשאלה. "הבה ואספר לך סיפור ששמעתי מאבי (רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, ה'צמח צדק'), ותראה עד כמה לפעמים גדול כוחו של יהודי פשוט בארץ ישראל."
בכפר קטן ליד ירושלים התגורר לו יהודי פשוט שהיה ירא שמים ועובד אלוקים אך גם בור גדול. הוא אפילו לא ידע כיצד יש להתפלל – איזו תפילה אומרים ביום חול ואיזו בשבת; מה מוסיפים בראש חודש ומהו נוסח התפילה של יום כיפור.
בכל שבוע ביום השוק, כאשר האיכר היה מגיע לירושלים למכור את יבולו, הוא היה מבקר את הרב המקומי. הרב היה כותב לו על דף את סדר התפילה למשך השבוע הבא והאיכר היה שב לביתו מרוצה ושמח.
שנה אחת שררה בצורת קשה בארץ ישראל. רבה של ירושלים הכריז על תענית מיוחדת כדי להתפלל לבורא העולם ולעורר את רחמיו שימטיר גשמי ברכה על הארץ.
אירע הדבר והאיכר הצטרך להגיע לירושלים באמצע השבוע לצורך ענין מסויים. הוא הגיע כשהוא רכוב על חמורו והופתע לגלות שכל החנויות בעיר סגורות! "אולי טעיתי והיום הוא שבת. שמא חיללת את השבת בשוגג?" דאג האיכר. הוא מיהר לרדת מהחמור אך אז הבחין ביהודי הפוסע לבית הכנסת כשהתפילין בידו. כנראה שזו לא שבת שכן בשבת לא מניחים תפילין – נרגע הכפרי. אך מדוע סגורות כל החנויות? היכן כולם?
כשהתעניין אצל העוברים והשבים השיבו לו שהיום תענית ושכולם עושים את דרכם לבית הכנסת שם תתקיים תפילה המונית.
האיכר חש נורא ואיום. ראשית, הוא אכל ביום צום! שנית, הוא לא אמר את התפילות המיוחדות של יום התענית, אלא נהג כאילו היה זה יום חול! בלב דואב ועצוב הוא מיהר לבית הכנסת שם פגש את הרב.
"רבי!" פרץ האיכר בבכי. "מה עשית לי?"
"מה קרה, בני?" לא הבין הרב.
"מה – מה קרה? אכלתי ביום צום! מדוע לא אמר לי הרב בשבוע שעבר שעומד לחול יום צום?!"
"הרגע יקירי. אין זו תענית ציבור רגילה, אלא תענית שגזרנו כאן, בירושלים."
אט-אט נרגע בכיו של האיכר והוא התחלף בסקרנות. "מדוע גזרתם תענית?" ביקש לדעת.
"זו תענית בשל הבצורת הקשה ששוררת בעיר. אנו מתפללים לבורא העולם שימטיר לנו גשמי ברכה" הסביר לו הרב בסבלנות.
"בשביל גשמים צריכים לגזור תענית?" התפלא האיכר.
- "אלא מה לדעתך עלינו לעשות?"
- "בכל פעם שאני זקוק לגשם, אני יוצא אל השדה ואומר: 'אבא! אני זקוק לגשמים! ומיד מתחיל לרדת גשם" אמר האיכר בפשטות.
- "אדרבה! אולי תנסה לעשות זאת גם כאן?" הציע הרב.
האיכר מיהר לצאת החוצה. יצא לחצר בית הכנסת, החל לבכות, נשא את עיניו השמימה ואמר: "אבא! האם תרשה שבניך בעיר הקודש ירושלים יגוועו, חלילה, ברעב? הלא רואה אתה שהם זקוקים לגשמים!"
ומיד החלו לרדת גשמי ברכה.
"רואה אתה?" סיים רבי שמואל את סיפורו. "האם תוכל להעריך למי ומי בארץ ישראל יש נשמה גבוהה?"
כתוב תגובה