כאשר רבי יוסף יצחק שניאורסאהן, האדמו"ר השישי מליובאוויטש, היה ילד קטן, היה אביו, רבי שלום דובער, בוחן אותו לעתים תכופות על לימודיו. כהערכה על הצטיינותו הוא היה מעניק לו סכומים קטנים שהצטברו לסכום גדול. ביומנו מתאר רבי יוסף יצחק בציוריות רבה על מצווה שקיים בחסכונותיו. הסיפור שלפנינו מעובד מתוך יומנו.

בפורים שנת תרנ"א אירע לי אסון, ובילדותי ראיתי זאת כאסון גדול מאוד.

באותם ימים השתוקקתי לקנות כמה ספרים כרוכים היטב וכן שעון כיס עם שרשרת מוזהבת. הסכום אותו הייתי אמור לקבל על לימודי יספיק לרכישת הספרים והשעון גם יחד, אך המצב הכספי בבית היה דחוק וידעתי שלא אקבל את הסכום המגיע לו בקרוב. היה עלי אם כן לבחור בין השניים.

מה עדיף לרכוש? חשבתי לעצמי. האם מוטב לרכוש ספרים אותם אוכל לשאול מאחר באופן זמני, או שעון אותו לא ניתן לשאול?

ההיגיון קבע כי השעון נחוץ יותר וכי אפיק ממנו תועלת רבה. כבר דמיינתי לעצמי כיצד השעון החדש יסייע לי לנצל כל רגע. כל דקה תהיה מנוצלת ומחושבת.

לדוגמה: בבוקר יעיר אותי השעון, בשעה שמונה יזכיר לי לשתות שתיה חמה, בשמונה וחצי יאמר לי להתפלל, בעשר לשבת וללמוד... וכך הלאה.

קיוויתי שרכישת השעון תהפוך אותי לילד גדול – נער של ממש! סיפרתי לאמי על הרעיון והיא הסכימה עמי.

כעת היה עלי לפנות לשלב קיבוץ חסכונותיי שהיו מפוזרים בידי אנשים שונים.

הייתה זו עצתו של אבי שלא לשמור את הכסף שקיבלתי אלא להלוות אותו לארגוני חסד. כשחסכתי את הרובל הראשון ייעץ לי אבי להלוות אותו לר' סעדיה, הגבאי של חברת "מלביש ערומים" - ארגון שהעניק בגדים לנצרכים. כשבידי ר' סעדיה הצטברו שלושה רובלים ולא רציתי לשמור את כל רכושי במקום אחד, הציע לי אבי להלוות גם לר' הערץ, גבאי הארגון "לחם לאביונים" שהעניק מזון לנזקקים. כך חלף זמן וגם אצל ר' הערץ התקבצו שלושה רובלים.

חלפה שנה וחשבון שעשיתי גילה שרכושי הגיע לסכום של חמישה-עשר רובלים! החלפתי, איפוא, את הרובלים הבודדים במטבע זהב – אימפריאל. אהבתי מאוד את מטבע הזהב שלי והייתי מוציאה ומשחק עמה פעמיים ביום.

באחד הימים, כשישבתי בביתי והשתעשעתי במטבע הזהב, נכנס אחד מסוחרי העיירה בשם ר' קאפיל. הוא בא לבקש מאבי הלוואה בסך 28 רובלים, ואבי השיב כי אין לו את הסכום המבוקש. לפתע הבחין קאפיל במטבע שלי והפטיר: "אמנם מטבע זו שווה רק 15 רובלים, אך גם היא תוכל לעזור לי."

רעד חלף בקרבי כששמעתי את דבריו. ראיתי שחוק קל על שפתי אבי ועיניו בהרו והאירו, ובקרבי פרצה מלחמה פנימית.

מחשבות לכאן ולכאן חלפו בראשי אך לא אמרתי מאום; הטמנתי את המטבע בצלחת וניגשתי ליטול ידיים כדי לאכול ארוחת צהריים יחד עם אבי ואמי.

כשיצא קאפיל מן הבית אמר לי אבי:

"מצוות גמילות חסדים – הענקת הלוואה לזולת ללא תמורה – גדולה אף ממצוות הצדקה. שכן ניתן להעניק הלוואה גם לעניים וגם לעשירים. ואם אינך רוצה להעניק את ההלוואה? הרי המצווה גדולה אף יותר! תוכל להלוות את המטבע למשך שבוע ותקבל אותו בחזרה, ובכך תרוויח מצווה גדולה."

היה לי קשה להיפרד מן המטבע אך דבריו של אבא השפיעו עלי ומיד בתום ארוחת הצהריים ניגשתי לחנותו של קאפיל.

קאפיל ישב בחנותו הריקה כשהוא מחכה לקונים, ואני הסתכלתי לכל הצדדים כשאני מתפלל בליבי שיאמר לי שכבר הצליח להשיג את ההלוואה ממקור אחר. כך יהיה לי שכר כפול: גם רציתי לקיים את המצווה וגם לא הייתי צריך להיפרד מהמטבע האהוב.

עמדתי שם כמה רגעים עד שקאפיל התאנח עמוקות: "אני זקוק לכסף" הוא אמר, "הרבה כסף. הסיטונאי צריך לנסוע הלילה להביא סחורה, וכסף אין."

הבנתי היטב שאנחתו ודבריו מכוונים אל רכושי. עוד רגע עלי להיפרד מהמטבע האהוב עלי בו השתעשעתי כל-כך. אך האם אוכל לנהוג אחרת? הרי אבא אמר שגמילות חסד היא מצווה אף גדולה ממצוות הצדקה, ואבי יקר לי מאוד; לפני זמן לא רב הוא חלה אנושות, ותודה לא-ל הוא הבריא. עלי לקיים את דבריו.

בשברון לב הוצאתי את האוצר שלי ומסרתי אותו לידי קאפיל.

"בשבוע הבא לטובה" אמר לי, "תקבל בחזרה את המטבע. אני זקוק לכסף רק למשך שבוע אחד."

לא יכלתי להתאפק ורצתי החוצה כשאני מתפרץ בבכי.

ללימודי אחר הצהריים ב"חדר" הגעתי מעט באיחור, והמורה, ר' ניסן, נעץ בי מבט כועס. כל אותו אחר הצהריים הקשבתי לשיעורים אך לבי לא היה עמי.

חלפו שבוע, שבועיים ושלושה, ובכל הזדמנות הסתובבתי סביב קאפיל כדי שיבחין בי ויזכור את ההלוואה שהענקתי לו. אך הוא לא התייחס אלי ואפילו לא הביט לעברי.

בחג הפורים, החג בו כל אדם יוצא מגדרו, יצאתי גם אני מגדרי ושאלתי אותו מה יהיה עם ההלוואה.

"ההלוואה?" השיב, "הרי זה סיפור ישן. מי יכול לחשוב על הלוואות כאלה. אפילו אם בקיץ הקרוב אצליח במסחרי, גם אז לא אוכל לחשוב על ההלוואה שהענקת לי!"

התבלבלתי לרגע: מה הקשר בין בין ההלוואה שלי להלוואות אחרות שקיבל?

אך את דבריו שמעתי והבנתי היטב. עבורו, ההלוואה היא סיפור ישן והוא לא מתכוון להשיב אותה.

חגי נהפך עלי לתוגה. פניתי הצידה ובכיתי.