הרבי תמיד האזין בסבלנות וחיכה שהמשוחיים עמו יסיימו את דבריהם בטרם הגיב. היו כאלו שחשבו בטעות כי הרבי לא הבין את כוונתם וחזרו על דבריהם, אך הרבי היה ממתין עד שיסיימו.

זמנו של הרבי היה יקר מאוד, ולמרות זאת הוא מעולם לא הבדיל בין שאלות "חשובות" ו"פחות חשובות" של האנשים שנפגשו עמו ומעולם לא ביקש מאיש לעזוב את חדרו.

באחת הלילות בהם הגיעו אנשים להיפגש עם הרבי, אחת מהנשים שחיכתה בתור ביקשה מכל הממתינים להיכנס לפניה. היא רצתה להיות האחרונה בתור, ונכנסה בשעת ליל מאוחרת.

היא דיברה ודיברה ללא הפסקה ונראה היה שאין לה תוכניות לעשות זאת בשלב כלשהו. הרבי האזין לכל מילה ללא הפרעה מלבד תשובות לשאלותיה. השעה הפכה להיות מאוחרת מאוד, מאוחרת בהרבה מהזמן בו בדרך-כלל היה הרבי מסיים את פגישותיו. אנחנו, צוות המזכירים, ביקשנו ממנה באדיבות להיפרד לשלום מן הרבי תוך שאנו מסבירים לה שהרבי צריך ללכת הביתה.

אבל היא המשיכה לדבר והרבי המשיך להאזין ולהעניק לה ברכות רבות. היא המשיכה לדבר גם כשהרבי לבש את מעילו ואסף את המכתבים שלקח עמו לביתו. היא ליוותה את הרבי אל היציאה והמשיכה לדבר, וכל אותו הזמן האזין לה הרבי מבלי להביע אף שמץ של אי שביעות רצון.

הרבי הלך לביתו ויצר קשר טלפוני מידי עם המזכירות כדי לבקש שאנשים ילוו אותה במונית לביתה ולוודא שהיא תגיע בשלום.