בשנים הראשונות לאחר שעברתי להתגורר בסידני שבאוסטרליה, ראשי הקהילה היהודית באדלייד יצרו עמי קשר. תקופת החגים קרבה ובאה, בבית הכנסת שלהם לא היה רב והרב הראשי של סידני הפנה אותם אלי. למרות רצוני לסייע להם לא רציתי לעזוב את אשתי וארבעת ילדי הקטנים לבדם בחג.
הם פנו שוב לרבה של סידני כדי שייעץ להם כיצד לשכנע אותי. הוא העניק להם עצה פשוטה: "הרב גוטניק הוא חסיד חב"ד. מדוע שלא תכתבו לרבי מליובאוויטש ותאמרו לו שהינכם זקוקים לרב בזמן החגים? אם הרבי יורה לו, הוא יסע."
תוך זמן לא ארוך קיבלתי מכתב מהרבי המביע פליאה על כך שאינני מוכן לנסוע לאדלייד לחגים. בסוף המכתב הוסיף הרבי את ההערה הבאה: "בשהותו באדלייד יטפל בצרכיהם של יהודים יוצאי מצרים החיים שם."
אין צורך לומר שלקראת ראש השנה עשיתי את דרכי לאדלייד.
מיד כשהגעתי לעיר עשיתי את דרכי לבית הכנסת המקומי. תוך שאני מסתובב ומתרשם מהמקום, נכנסה אישה וביקשה לדעת היכן הוא המקום הקדוש ביותר בבית הכנסת. הופתעתי מאוד מהשאלה אך הצבעתי לעבר ארון הקודש. ללא שהספקתי להוסיף דבר, האישה רצה החוצה ושבה בלויית נערה עיוורת אותה הוליכה אל ארון הקודש. הנערה נשקה לפרוכת ופרצה בבכי עז. היא נותרה לעמוד ליד ארון הקודש במשך דקות אחדות, בסיומן היא עזבה בלויית האישה.
שאלתי את מזכירת בית הכנסת לפשר המקרה המוזר. "אל תתייחס אליה" היא הפטירה בזלזול. "נערה זו היא חלק ממספר יהודים שהיגרו לכאן ממצרים. הם לא מעורבים בחיי הקהילה, והוריה אפילו לא באים לבית הכנסת בראש השנה! כנראה שהיא החליטה לבקר בבית הכנסת לקראת החג.":
דבריו של הרבי – לטפל בצרכיהם של היהודים יוצאי מצרים – שבו והדהדו במוחי. מיהרתי החוצה לחפש את הנערה אך היא נעלמה.
בראש השנה פקדו את בית הכנסת כמה מיוצאי מצרים. חשתי היטב בחיץ הקיים ביניהם ובין הקהילה המקומית. ניסיתי להתיידד עם כמה מהם ולברר על הנערה העיוורת אך ללא הצלחה.
אחרי החג הטלפון בחדרי צלצל. "שלום, אני בטי, הנערה העיוורת" נשמע קול מעבר לקו. אך השיחה נותקה בפתאומיות. כנראה שמישהו לא היה מעוניין שהיא תשוחח עמי.
בערב שקדם ליום הכיפורים הצלחתי להשיג סוף-סוף את כתובתה ואת מספר הטלפון שלה. ניסיתי להתקשר מספר פעמים, אך בכל פעם שהצגתי את עצמי השיחה נותקה בפתאומיות. למרות שהשעה הייתה שעת ערב מאוחרת הזמנתי מונית ונסעתי לביתה. "אנא מכם" הפצרתי בהורים, "עשיתי דרך ארוכה על מנת להגיע לכאן. אני רוצה לשוחח אתכם."
הדלת נפתחה והוזמנתי להיכנס. התחלנו לשוחח ואט-אט רכשתי את אמונם. אחרי שבני המשפחה עזבו את החדר ביקשתי מבטי לספר לי מה מעיק עליה. היא פתחה בסיפור נוגע ללב.
"הוריי היגרו ממצרים לאוסטרליה שנה שעברה. הם שלחו אותי ללמוד בבית הספר היחיד לעיוורים בעיר – בית הספר הקתולי. שכר הלימוד בבית ספר זה גבוה במיוחד אך בית הספר הסכים לקבל אותי ללא כל תשלום.
"חמישה חודשים אחרי שהתקבלתי לבית הספר הקתולי החל הכומר להרצות באוזניי על הדת הנוצרית. התעלמתי ממנו עד שהוא אמר לי במפורש שעלי להתנצר. זמן קצר לאחר-מכן הוריי קיבלו מכתב ממזכירות בית הספר האומרת כי בשל חוסר מקום ובשל סדרי עדיפויות לבני הדת הנוצרית, אם לא אתנצר יהיה עליהם לשלם את שכר הלימוד במלואו.
"יום אחד שמעתי את הוריי מנהלים שיחה בנידון. הבנתי מדבריהם שלנוכח המציאות הפיננסית הקשה בה הם נמצאים לא תהיה לי ברירה אלא להתנצר, חלילה.
"אינני יודעת מאום על היהדות, אך אני יודעת שאני יהודיה. ידעתי שהחגים קרבים ובאים, ויום לפני ראש השנה ביקשתי משכנה להוביל אותי לבית הכנסת היהודי שם ראית אותי לראשונה. התפללתי לאלוקים שישלח לי סימן מן השמיים כדי שאדע מה עליי לעשות.
"בראש השנה הוריי לא הלכו לבית הכנסת. לסעודת החג הצטרפו אלינו כמה אורחים ואחד מהם לעג לי: 'בטי, מה עשית?' הוא שאל. 'בא לכאן רב מסידני והוא שואל אודותייך ללא הרף. את מכירה אותו?'
"הייתי נרגשת מאוד. הבנתי שבורא העולם שמע את תפילותיי. ניסיתי להתקשר אליך אך אמי אסרה עלי לדבר עמך וניתקה את הטלפון. היא חששה שתשכנע אותי לעזוב את בית הספר הנוצרי, אבל ידעתי שתעזור לי."
הוריה של בטי נכנסו לחדר. "גם אנו לא רוצים שהיא תתנצר, אך אין לנו ברירה; איננו יכולים לשלם את שכר הלימוד הגבוה מכיסנו!"
חככתי בדעתי מה לעשות. לבסוף התקשרתי למזכיר הקהילה היהודית וסיפרתי לו את כל הסיפור. ביקשתי ממנו להגיע לבית המשפחה באופן מידי.
"השתגעת?" התרעם, "השעה היא שתים-עשרה וחצי בלילה!"
"אם אתה רוצה רב ליום הכיפורים בוא לכאן עכשיו, אפילו בפיג'מה" השבתי לו.
תוך עשרים דקות הוא ישב עמנו. הסברתי לו כי על הקהילה היהודית לשאת בשכר הלימוד של הנערה כדי שלא תיאלץ להתנצר, ולבסוף הוא הסכים.
ברבות השנים הנערה המשיכה לכתוב לי מכתבים. היא דיווחה כי היא סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון, המשיכה ללמוד בירושלים, נישאה והקימה משפחה יהודית לתפארת בארץ ישראל.
כתוב תגובה