מהי ההוכחה שיש בורא לעולם?

מבוא

"תוכיח לי שיש אלוקים", היא שאלת אתגר שגילה כגיל האנושות. הגדרתה המילונית של הדת הוא "אמונה בקיום כוח על אנושי ששולט על היקום כולו". כיהודים, אמונתנו בבורא היא חד משמעית וללא עוררין. אעפ"כ, רבים מבני עמנו אינם שלמים עדיין עם יסודות אמונתנו.

המשימה לתת מענה משכנע לשאלות אלה ואחרות, אינה קלה כלל ועיקר. יתר על כן, כל תשובה שתינתן, גוררת אחריה בדרך כלל מבול של קריאות מחאה, המנסות לקעקע את עיקרי האמונה, כדוגמת השאלה, "אם יש אלוקים, איפה הוא היה בשואה?" וכן "מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים?". הפרק שלפנינו מנסה לגעת בלב לבו של הנושא.

קודם שנתחיל במלאכה, מן הראוי לציין בקצרה מהי האמונה היהודית בבורא. יהודים רבים נוהגים להזכיר בתפילתם יום יום את שלושה עשר עיקרי האמונה, שמבוססים על פירושו של הרמב"ם למסכת סנהדרין (י': א'). להלן ארבעת הראשונים מביניהם:

1. אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו, הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.

2. אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו, הוא יחיד ואין יחיד כמוהו בשום פנים והוא לבדו אלוקינו, היה הווה ויהיה.

3. אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון בכלל.

4. אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו, הוא ראשון והוא אחרון.

"תוכיח שיש אלוקים". למעשה, מן הראוי תחילה לנתח את השאלה לפני שננסה להשיב עליה. ראשית, מהי בעצם הוכחה? איך נוכיח את קיומו של דבר מסוים? ניקח לדוגמה איש עיוור. האם לגביו יש מושג שנקרא "צבע"? ברור לכל שאע"פ שאותו עיוור אינו יכול לראות צבע, על כל פנים הצבע קיים. עובדה זו מיוסדת על אלה שמסוגלים לראות. העיוור מאמין ובוטח שלמרות שאצלו חוש הראיה אינו תקין, אלה שגורלם שפר עליהם יותר ממנו, יכולים להעיד על קיומו של צבע במציאות חייהם.

החשמל, כדוגמה נוספת, יבהיר את הנקודה עוד יותר. כשאנו מדליקים אור, האם אנו רואים את החשמל? מובן שלא. מה שנגלה לעיננו הוא רק ההשפעה שהוא יוצר. על דרך זו, גם כוח המשיכה אינו נתפש באחד החושים – ברגע שחפץ נופל, איננו רואים, שומעים, מריחים או מרגישים בו. אין כל עוררין על כך שכוח זה קיים בטבע, שהרי תוצאותיו ניכרות היטב. ואכן, עד לעצם ימינו, המדענים מתחבטים בשאלה מהו אותו "חומר" שמוגדר כ"כוח משיכה".

מכאן שההוכחה לקיום הדבר אינה בהכרח מחייבת את הרגשת נוכחותו באחד מחושי הגוף. הדבר קיים מאחר שאנו רואים את תוצאותיו, או במקרה של העיוור, אנו מאמינים לאלה שמסוגלים להוכיח על קיומו של צבע בעזרת חוש ראייתם. לפי עיקר נוסף באמונה, לבורא אין גוף או צורת הגוף. ה' נמצא בכל מקום והוא בורא כל ההוויה והזמן בכללה. למעשה, בן אנוש אינו יכול לייחס כל תכונה גופנית שהיא לבורא, וודאי שהוא אינו מסוגל לראותו. לכן, כדי להוכיח את קיומו, עלינו לסמוך על ראיית השפעת נוכחותו בעינינו או בעיני אחרים שהיו עדים לה (כדוגמת העיוור).

לסיכום, הוכחת קיומו של ה' יכולה להיעשות בשתי דרכים: בראשונה, עלינו לברר האם יש מישהו שהיה עד לאיזו תופעה אלוקית כלשהי ובשנית יש להסיק מסקנה לעצם קיומו מתוך כוח השפעתו על העולם. במילים אחרות, עלינו להסתמך או על מסורת הדורות או על הוכחה על טבעית. בהמשך נעיין גם כן בתולדות העם היהודי והתגשמות הנבואות, כאפשרויות נוספות.

קודם שנבחן אותן נקודות, ראוי להזכיר כי גדולי הוגי הדעות היהודיים נחלקו באשר לשאלה מהי ההוכחה החזקה ביותר. רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" (ב': כ"ו) טוען כי, "מה שהוא יותר נפלא ונעלה, היא תורת ה' ממי שקבלה קיבול שלם מבלי שיתחכם בה בשכלו, הוא מעולה ממי שיתחכם בה וחקר, אך מי שנטה מהמדרגה העליונה ההיא אל המחקר, טוב שיוציא בהם מוצאי החכמה", פירוש שהדרגה העליונה מכל היא קבלת התורה כפי שהיא, בלי לחקור ולהתחכם כלל. אך מי שבדרגה נמוכה מזו ורואה לנכון לעסוק בחקר המקרא, ראוי לו לפחות להסיק מסקנות חכמות ומועילות. על כך חולק הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ג': נ"א), באומרו כי שורש אמונתנו טמון במסורות שקיבלנו מאבותינו, הן בע"פ והן בכתב והפסוק "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד" ( דברים ו': ד'), הוא הוכחה ניצחת לדעתו. ברם מדרגת האמונה הגבוהה מכל יכולה להיות מושגת רק ע"י חקירה. לכן המשימה מוטלת על כל מי שמוכשר לכך, להוכיח את יסודי התורה בדרך זו.

במאמרנו נעשה ניסיון לבחון את הדעות על כל צדדיהן כדי לבוא לידי מסקנה, לפיה כל יהודי שמתבונן בשכלו יוכל להגיע לאמונה חזקה בקיום הבורא דרך צירוף הוכחות שמיוסדות על מסורת הדורות, על הפילוסופיה ועל ההיסטוריה היהודית.

הוכחה ממסורת הדורות

בכל בית משפט, ההוכחה החזקה ביותר לדבר שהתרחש או שהיה קיים, היא הצהרת עדות. אתה מאמין במה שאתה רואה. אינה דומה שמיעה לראיה.

כל מאורע היסטורי ניתן להוכחה ע"י אלה שנכחו בו ותיעדו את מהלך התרחשותו. מכאן שככל שמספר העדים גדול יותר, כך העובדה מוצקה יותר.

מבין כל החגים, חג הפסח הוא חג שנחוג כמעט בכל בתי ישראל. בליל הסדר, יהודים מכל קצווי עולם נאספים בחוג המשפחה לספר ביציאת אבותינו ממצרים. מנהגים רבים קשורים לערב זה, שמודרך ע"י "ההגדה" הנאמרת בו. אצל כולם, המצה, אותו לחם עוני, היא המאכל העיקרי שנאכל בהזדמנות חגיגית זו. הזהר (ספר קבלה עתיק יומין) מכנה את המצה "לחם אמונה", שמטרתו להזכיר לנו את הלחם שאכלו אבותינו, ערב צאתם ממצרים. אף כי המנהגים שונים מבית לבית, סיפור יציאת מצרים משותף לכל תפוצות ישראל, ממרוקו, תימן, רוסיה ועד אוסטרליה הרחוקה.

שאל כל יהודי מזדמן, כמה מכות היו במצרים ותשובתו תהיה על אתר: עשר מכות. אם משהו יטען שמספרן היה 11, מיד יעמידו אותו על טעותו, לא רק מפני שבתורה כתוב אחרת, אלא משום שמידי שנה בליל הסדר, אנו שבים וקוראים על כך בהגדה. הרי אנו נוהגים לשפוך מעט יין כל פעם שמזכירים מכה נוספת וודאי שהיינו זוכרים לו מספר המכות היה שונה.

מכל מקום, אם סיפורי התורה היו רק בבחינת שמועות חסרות בסיס העוברות משך הדורות מפה לאוזן, סביר להניח שהתוצאה הייתה גירסאות שונות ומשונות. אלא שסיפור יציאת מצרים ומתן תורה ארבעים ותשעה יום לאחר מכן, מעמד בו בני ישראל שמעו במו אזניהם את עשרת הדיברות מפי הקב"ה, ברור כשמש לכל בר דעת.

עובדות אלה ידועות לא רק מפני שהן כתובות בספר (התורה), אלא כיוון שהן היו בשעתו נחלת כלל האומה ועברו מאב לבן בשרשרת בלתי פוסקת. היהודים יוצאי מצרים, שהיו עדים לעשר המכות, שחוו על בשרם את היציאה מתוך אותה גלות קשה וזכו להתגלות הנפלאה בסיני, הם שהנחילו לדורות אחריהם את סיפורם האישי.

לאורך תולדות העם היהודי, תמיד היו לפחות מיליון מבני עמנו שהעבירו מסורת זו לבאים אחריהם, כך שעובדות היסוד נותרו זהות למקורן, גם לאחר שהיהודים נפוצו לכל קצווי תבל. בסיני, שש מאות אלף גברים (מתחת לגיל 20 ומעל גיל 60), נשים וטף – בסה"כ קרוב לשלושה מליון איש – שמעו את עשרת הדיברות ישירות מפיו של הקב"ה. כיוון שלמאורע זה עליו מסופר בתורה, ישנה עדות מוצקה, לכן אין עליו כל עוררין ומי שמעז להטיל בו ספק, מתכחש לאמת הצרופה.

חשוב לזכור כי ההתגלות האלוקית בסיני, אינה דומה כלל וכלל להתגלויות עליהן טוענים בני דתות אחרות. בנצרות, ההתגלות מיוחסת לאדם אחד או לקבוצת תלמידים קטנה, בדומה לאיסלם (למוחמד) ולבודהיזם (לחכם הודי המכונה בודהה – הנאור – שתלמידיו אימצו את שיטתו וקראו לעצמם בודהיסטים על שמו). ביהדות, לעומת זה, ההתגלות הייתה לנוכח אומה שלימה.

החכם המופלא, רבי שלמה בן אדרת (הרשב"א), מסביר שמעמד סיני היה מעמד הכרחי, שאם לא כן , לו משה היה העד היחיד, תמיד היו אלה שהיו מטילים ספק על עצם ההתגלות. נתאר לעצמנו, אומר הרשב"א, את המעמד שעה שמשה בא למצרים והודיע לבני ישראל שהגיע זמן גאולתם. אף כי תחילה הם הטילו ספק בדבריו, אלא שעשר המכות השמיימיות שבאות על המצרים, דיין היה לשכנעם בצדקתו. גם בעניין האותות שעשו חכמי מצרים, יד משה הייתה על העליונה, עד כי הם נאלצו להודות: "אצבע אלוקים" היא השולטת. לפני כל מכה ומכה, משה חוזר ומתריע בשם ה'. לאחר עשר המכות, יציאת מצרים ובעיקר אחרי קריעת ים סוף, התורה מעידה על אמונתם השלימה של בני ישראל, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

על כל פנים, עלולה להתעורר בעיה אחת: בסופו של דבר, היה זה משה, יצור בשר ודם, שהודיע על הגאולה. עובדה זו עלולה הייתה להשאיר פתח לספקנים, בעיקר בדורות מאוחרים יותר. משום כך, טוען הרשב"א, מעמד הר סיני היה חיוני ביותר.במעמד זה, הקב"ה בכבודו ובעצמו, נתן את עשרת הדיברות וכלבני ישראל ומשה רבנו בכללם, זכו לאור האלוקי במידה שווה. מאז, כל אימת שמשה דיבר לעם, אף אחד לא העלה ספק בכך ששכינה מדברת מתוך גרונו.

יש לזכור שבאותם זמנים, בני ישראל לא היו עם של עבדים בורים שניתן להוליכם שולל בקלות רבה. אדרבה, ביניהם היו חכמים גדולים, כהנים, אומנים ובנאים בעלי שם, שהצליחו לבנות את הפירמידות הנודעות ושאר פלאי עולם, שעד ימינו מעוררים השתאות רבה בקרב אנשי מקצוע מומחים. לא בכדי זכו יוצאי מצרים לכינוי "דור דעה", על אף שלעיתים קשיות עורפם וחוסר שביעות רצונם היו בעוכרם. לכן, לו סיפורי התורה היו פרי דמיונם של חלק מהעם, וודאי שהיו קמים נגדם אחרים שהיו דוחים את סיפורם על הסף.

יציאת מצרים ומעמד הר סיני הן עובדות היסטוריות מוצקות. כפי שהוזכר קודם לכן, כל עדות שהיא בבית המשפט, משמשת הוכחה חותכת לכל דבר, על אחת כמה וכמה עדות ראיה של עם שלם! אחרי הכל, זו ההוכחה המדעית המוצקה ביותר למציאות הבורא. אף שעינינו אינן יכולות לראותו, בדומה לעיוור שאינו יכול לראות צבע, אבותינו הם שראו במו עיניהם את התגלותו ומסרו לדורות אחריהם עדות זו הן בכתב והן בע"פ. יתכן שזו הסיבה שבדיברה הראשונה, ה' אומר, "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". נשאלת השאלה, הרי בריאת העולם, עולה עשרת מונים על יציאת מצרים בהיקפה ובמורכבותה. מדוע, אם כן, ה' לא אומר, "אני ה' אלוקיך אשר בראתי שמים וארץ"? תשובה אחת היא שגם בימינו, מדענים עדיין חוקרים את ראשית היקום ויש מהם שמתעלמים לגמרי מקיום הבורא. בשעת מתן תורה, הקב"ה דיבר אל העם בדיבור ישיר ולכן לא היה כל צורך בהוכחות פילוסופיות שיאמתו את מציאותו, שהרי בגופם הם נכחו במעמד, במו עיניהם ראו ובאזניהם שמעו!

מבין כל התפילות המופיעות בסידור התפילה, "שמע ישראל" היא היותר ידועה. האות ע' של "שמע" והאות ד' של "אחד" בספר תורה או במזוזה, כתובות בכתב גדול וצירופן יוצר את המילה "עד". כלומר כל פעם שיהודי אומר את "שמע", הוא מעיד על קיום ה' אחד, מכוח עדותם של אבות אבותינו שנכחו במעמד הר סיני ומסרו את עדותם הלאה בשרשרת בלתי פוסקת מאב לבן.

הוכחות פילוסופיות

נוסף להוכחות בדרך המסורת, נציג עתה כמה הוכחות ברוח הפילוסופיה. אף כי רבות ומגוונות הן, נתרכז בפרק זה באלה היותר מוכרות והיותר ידועות.

1. ספר היסוד "חובות הלבבות" (א': ו') מביא משל יפה. פעם נכנס רב אחד לארמון המלך לפגישה בארבע עיניים. המלך שאל את הרב, "איך אתה יודע שאלוקים קיים?". הרב ביקש מהמלך בנימוס לצאת לרגע מן החדר. על השולחן היו מונחים קולמוס, קסת דיו וכמה דפים. בהעדרו של המלך, הרב כתב שיר יפה על גבי הנייר. כשהמלך שב, הוא ראה את השיר ונדהם מסגנונו המיוחד. הדיו שעל הנייר עדיין לא יבשה. המלך שבח את הרב על שירו הנפלא. הרב, לעומת זה, טען שלא הוא זה שכתב את השיר, אלא הדיו נשפך על השולחן והאותיות נוצרו מאליהן. המלך לעג לו, באומרו שלא ייתכן שהדיו יהפוך מעצמו לצורת אות, וודאי שלא למילה או למשפט ועל אחת כמה וכמה לא לשיר נפלא! ענה הרב, "כאן טמון המענה לשאלתך. אם דיו לבדו אינו יכול ליצור שיר מבלי יד האומן שכתבו, ברור מאליו שעולמנו זה, המורכב לאין ערוך מאותו שיר, לא יכול לברוא את עצמו ללא יד הבורא!"

סיפור דמיוני נוסף, בן זמננו, מספר על האמריקנים, הרוסים והסינים, שהחליטו לשלוח חללית מאוישת למאדים. לאחר השקעה כספית עצומה מצד כל הגורמים ולאחר שנים של הכנה, החללית יוצאת סוף סוף לדרכה. כעבור זמן קצר, נראה האסטרונאוט פוסע צעד קטן לאדם אך צעד גדול לאנושות על אדמת המאדים. המצלמות מנציחות למען תושבי כדור הארץ כל תנועה מתנועותיו. לפתע, העולם כולו עוצר את נשימתו למראה פחית קוקה קולה המונחת לה לתומה על אחד הסלעים. האסטרונאוט מרים את הפחית ומאמת על פי הכיתוב "מיוצר בארה"ב", כי מדובר בפחית מקורית. הרוסים והסינים משתוללים מכעס – נראה שהאמריקנים רימו אותם ושלחו חללית נוספת קודם לכן. האמריקנים דוחים את ההאשמה, אך נבוכים גם הם למראה הפחית. לבסוף העיתונות מראיינת פרופסור מאוקספורד שמנסה להרגיע את הרוחות בהשערה כי לפני ביליוני שנים, נוצרה אותה פחית קוקה קולה בתהליך האבולוציה, ועליה מוטבעות לא פחות ולא יותר, המילים "תוצרת ארה"ב".

מובן שהערותיו זוכות לקיתון בוז כלל עולמי. אפילו אחרי ביליוני שנים, ההסתברות המתמטית שמילים אלה יווצרו מאליהן, היא אפסית. על אחת כמה וכמה בריאת עולמנו שהוא בבחינת חידה סתומה!

גם בימינו, אנשי מדע הגיעו למסקנה שהם הצליחו לחקור רק אפס קצהו של היקום. איך יתכן, אם כן, שהעולם נוצר מעצמו, ללא כל יד מכוונת? סיפור דומה מסופר על איש שנכנס למפעל אוטומטי למכוניות. לאחר שראה את התוצרת: מכונית שנבנתה במכונה מתחילתה ועד סופה, האיש הגיע למסקנה שמכוניות אלה בונות את עצמן! אך כל בר הדעת מבין היטב שמפעל זה הוקם ע"י אנשי מקצוע מנוסים!

2. הרב אריה קפלן כותב בספרו על מחשבת היהדות (א': א'):

ההוכחה למציאות של בורא כל יכול, מתבקשת מהעובדה שהעולם הדומם מכיל כל מה שנדרש לקיום עולם החי. עולמנו הוא עולם חיוני שוקק חיים ואין כל שחר לסברה שכל אותה חיות היא מקרית בלבד. מבחינה מתמטית, ככל שהדבר מורכב יותר, כן קטנים הסיכויים שהוא נוצר בדרך של מקריות. חידת עצם החיים על כל מורכבותם, היא תעלומה פלאית מאין כמוה. מאחר שעולמנו נברא מחומר אחד, כלל לא נתפש בשכל האנושי שהוא יכלול את כל המרכיבים הכימיים והפיזיים שנדרשים לקיום חיים, אלא אם כן יד ההשגחה העליונה היא הכוח שפעל.

2. לדעת התלמוד, האדם הוא עולם קטן. המסקנה המתבקשת מתוך התבוננות בגוף האדם, היא שבדומה לעולם שנברא מאלוקות, כך גופנו הוא בריאה אלוקית בתכליתה, שהרי גם ביליוני שנות מחקר לא יצליחו להגיעה לתוצאה כה מופלאה.

לשם המחשה, הבה נביט לרגע על העין האנושית. לעין התינוק, שמתחילה להיווצר בעובר בגיל 19 יום, ישנן מעל 12 מיליון נקודות מרושתות על כל סנטימטר מרובע. ברשתית עצמה, נמצאות יותר מחמישים ביליון נקודות כאלה. אעפ"כ התמונה אותה העין קולטת היא אחידה, כיוון שאותן נקודות מצטרפות לדבר שלם. לשם המחשה, די אם תסתכל דרך זכוכית מגדלת על תמונה בעיתון כדי לגלות שהיא מורכבת ממאות נקודות, בהירות וכהות, שמצטרפות לתמונה אחידה, כפי שהיא נראית לעין ממרחק גדול יותר. אותה פעולה בדיוק נעשית ע"י העין, אם כי בצורה עדינה יותר.

להלן דוגמה נוספת מתהליך התפתחות העובר: כל אותם ביליוני תאים הנמצאים במערכת העצבים, מקורם מהביצית המופרית, שממשיכה להתחלק אחרי החודש הראשון להיריון, כדי ליצור את הרקמות והאיברים של התינוק. במחקרים נמצא כי ניתן להכניס בתוך אצבעון קטן את שני ביליוני תאי העצב האחראים על רמת המשכל ונמצאים בשכבה החיצונית של המוח, אם כי בתום החודש הראשון להתפתחות העובר, היווצרותם של חלקי מוח, עמוד השדרה, העצבים או איברי החושים עדיין לא הושלמה, מכל מקום תשתיתם כבר קיימת והם ממשיכים להתפתח גם לאחר הלידה.

התפתחות המוח ומערכת העצבים ויחסי הגומלין בין כל מערכות הגוף, הם אחד מנסתרי הבריאה המופלאים ביותר.

כל מי שלומד על מבנה העין המתוחכם, אינו יכול שלא להתפעל ממעשי הבורא: בשלב העוברי, העיניים נוצרות בצדי הראש והן מכינות עצמן לחיבור לעצבים האופטים היוצאים בנפרד ממנו. אמנם עד עתה לא הצליחו לגלות מהו הגורם האחראי לאותו חיבור, ברם ברור ללא ספק שכוחו רב, שהרי מדובר על למעלה ממיליון סיבי עצב אופטיים בכל עין.

עם כל הפלא במה שנחשב לגולת הכותרת בהנדסת אנוש – חפירת מנהרות משני צדי האלפים, שאמורות להיפגש ולהתלכד לכביש מהיר אחד, כמוהו כאין וכאפס בהשוואה לכל אחת מהפעולות שמתרחשות אצל העובר כחלק מהתפתחותו השגרתית.

באותה מידה, גם נשימתו הראשונה של התינוק שיצא לאוויר העולם, היא הפלא ופלא. לאחר שהוא קיבל חמצן דרך חבל הטבור משך תשעה חודשים, תוך דקות ריאותיו נפתחות מאליהן ומסתגלות למצב החדש. לפני הנשימה הראשונה, כלי הנשימה הם בחוסר פעולה מוחלט ואילו לאחריה, הם נכנסים לתפקוד מלא.

בחרנו בשתי דוגמאות בלבד מפלאי הטבע, מתוך אין ספור אחרות, שמעידות כאלף עדים שרק הבורא הכל יכול, הוא זה שברא מאין ליש את כל המערכות הקיימות במציאות חיינו, על כל מורכבותן הרבה. לא בכדי טוענים חכמי הקבלה שאת הנשמה ניתן לראות דרך העין. באותה רוח כותב דוד המלך בתהילים שיש להודות לה' על כל נשימה ונשימה.

הכרה זו מתחזקת שבעתיים בעקבות מחקרים אחרונים שהצליחו לפענח את הגנים האנושיים השייכים לשרשרת ה - כמות המידע הגנטי העצום שנמצא בתוך אותה שרשרת גנים, מעורר השתאות רבתי. האם יש מי שיטען ברצינות, שאותן שרשראות ייצרו את עצמן?

מסקנה

מעצם מציאות החיים ומורכבותם, המסקנה המתבקשת היא שרק כוח עליון הוא זה שאחראי להם וממשיך לקיימם. היה זה אברהם אבינו, שהגיע דרך התבוננות שכלית בעולם הטבע, להכרה בכוח אחד ויחיד שברא עולם ומלואו, על כל רב גווניותו ושונותו. בימיו, אברהם החדיר בהמונים אותה אמונה, שעברה בהמשך לצאצאיו אחריו. שבעה דורות לאחר מכן, עמדו בניו בסיני עת נהיו לעם, לקבל את התורה הקדושה ישירות מבעליה. כלומר הוכחת מציאות הבורא מוצאת סימוכין הן בעובדה ההיסטורית המוצקה, היינו ביציאת מצרים ובקבלת התורה בסיני והן בכוח עליון שברא ויצר הכל אין מאפס.