נוהג היה רבי ישראל הגר לערוך סיור לילי בעיירתו ויז'ניץ כדי לשאוף אויר צח. משמשו היה נלווה אליו לסיור הקבוע שארך כחצי שעה, לכל היותר.

באחד הערבים חרג רבי ישראל ממסלולו ופנה אל הרחוב בו התגוררו עשירי העיירה, שם נעצר ליד ביתו המפואר של מנהל הבנק המקומי. הוא נקש בדלת הבית וביקש להיכנס.

למרות שבעל הבית לא נמנה על חסידי הרב הוא רכש כבוד גדול לרב העיירה. הוא מיהר לקבל את פני אורחו הלא צפוי ולהציע לו לשבת בכסא עור מרופד.

כשחלפו מספר רגעים ורבי ישראל יושב אפוף בשתיקה ללא לומר דבר, גירד בעל הבית בפדחתו בחוסר הבנה. "מדוע הגיע הרב לבקרני"? לחש באוזנו של המשמש. "אינני יודע" משך הלה בכתפו. "הרבי לא אמר לי קודם לכן כי בכוונתו לבקרך. גם אני הופתעתי."

חלפו רגעים נוספים של שתיקה מעיקה בתומם קם רבי ישראל, הודה למארח ונפרד ממנו לשלום. לאות כבוד ליוה מנהל הבנק את רבי ישראל בחזרה לביתו, אך לפני שנפרדו לא יכל להתאפק ושאל:

"ימחל לי כבוד הרב על שאלתי: לשם מה הגיע הרבי לבקרני?"

"רציתי לקיים מצווה שיכולתי לקיים רק בביתך. תודה לא-ל, קיימתי את המצווה."

"איזו מצווה הייתה זו"? תמה מנהל הבנק. "הלא הרב ישב בביתי ולא עשה דבר!"

"חכמינו זכרונם לברכה אמרו: כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. דהיינו: כשם שיש מצווה לומר דבר שיתקבל באוזני אחרים, כך יש מצווה שלא לומר דבר שלא יתקבל באוזני השומע. רציתי לבקש דבר-מה ממך אך ידעתי היטב שלא תמלא את בקשתי. כיצד אוכל לקיים את המצווה אם אני אשב בביתי ואתה תשב בביתך? באתי, איפוא, לבקרך ולא אמרתי מאום כדי לקיים את ציוויים של חכמינו."

"ימחל לי שוב כבוד הרב: אולי תאמר לי את בקשתך? אולי בכל זאת אקיימנה."

"לא. אין טעם בכך. אני סמוך ובטוח שלא תמלא את בקשתי." השיב הרב.

כמובן שדבריו של רבי ישראל רק הגבירו את סקרנותו של העשיר לדעת מהי הבקשה המסתורית.

לאחר הפצרות רבות נענה לו רבי ישראל. "בעיירתנו יש אלמנה, עניה מרודה. היא חייבת לבנק שהינך מנהל סכום גבוה על תשלומי המשכנתא אך מצבה הקשה לא מאפשר לה לעמוד בתשלומים. הבנק עומד למכור את ביתה במכירה פומבית והיא תיזרק לרחוב. בקשתי היא שתמחל לאלמנה על חובה כך שהיא תוכל להישאר עם ילדיה בבית."

"אבל" קטע מנהל הבנק את הדברים. "כיצד אוכל למחול על החוב? היא לא לוותה את הכסף ממני אלא מהבנק, והבנק הוא לא רכושי הפרטי! אני מנהל הבנק, לא בעליו!"

"הוא אשר אמרתי! ידעתי שלא תמלא את בקשתי. לכן לא רציתי לומר אותה!" קרא הרב ונכנס לביתו.

דבריו של רבי ישראל הדהדו בראשו של מנהל הבנק בשעה שהוא צעד לעבר ביתו. כשהגיע לביתו הוא כבר החליט כיצד לכלכל את צעדיו.

למחרת בבוקר בירר המנהל את יתרת החוב של האלמנה. לאחר-מכן, הוציא את פינקס ההמחאות האישי שלו ושילם את יתרת החוב עד הפרוטה האחרונה.