מסר מהרבי, רגע לפני שד"ר ויקטור פראנקל התייאש

הגעתי לווינה יחד עם אשתי אדלה בשנת 1981, כדי לשמש כשלוחיו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל באוסטריה. מיד התחלנו לשרת את הקהילה היהודית המקומית באמצעות ארגון שיעורי תורה לילדים, תוכניות למבוגרים ולנוער, וכדומה.

היינו מודעים לכך שד"ר ויקטור פראנקל המפורסם גר בעיר זו, אך כיוון שהוא מעולם לא קיים קשר עם הקהילה היהודית בווינה, לא הייתה לנו הזדמנות להכירו. בוודאי שהוא מעולם לא הניח כף רגלו בבית חב"ד שהקמנו.

כמה מופתעים היינו כאשר ד"ר פראנקל שלח תרומה למגבית השנתית שלנו, ששלחנו לכל היהודים המקומיים יחד עם לוח שנה יהודי לכבוד תקופת החגים המתקרבת. הוא המשיך בנוהג זה מדי שנה מאז ואילך – מעולם לא פגשתי אותו ולא דיברתי אתו, אך תרומתו תמיד נשלחה.

אודות ד"ר פראנקל

ד"ר ויקטור פראנקל (1905–1997), פסיכותרפיסט וינאי, בילה שלוש שנים ארוכות במחנות הריכוז של היטלר. בעטיו של "הפתרון הסופי" הוא איבד את הוריו, אחיו ואשתו ההרה – אך לא איבד את חזונו על כבוד האדם.

במחצית הראשונה של ספרו הרב-מכר "האדם מחפש משמעות", הוא מתאר את חוויותיו המזוויעות במחנות הריכוז, ובוחן את השאלה, כיצד יתכן שנראה היה שכמה מרעיו למחנה הצליחו להתעלות מעל המציאות שלהם. הוא כותב: "מי שחי במחנות הריכוז יכול לזכור את האנשים שהלכו דרך הצריפים וניחמו אחרים, בנותנם להם את פיסת לחמם האחרונה... הם מהווים הוכחה מספקת לכך שאפשר לקחת מן האדם הכל חוץ מדבר אחד: את האחרון שבחירויות האדם: לבחור את גישתו האישית של האדם בכל סדרת הזדמנויות; לבחור את דרכו שלו".

הוא מסכם שאפילו בסבל החמור ביותר, האדם יכול למצוא משמעות ולכן – תקווה. כדבריו, "אלה שיש להם 'למה' שלשמו הם חיים, יוכלו לסבול כמעט כל 'איך'".

אחרי המלחמה שב פראנקל לווינה, שם פיתח את הגישה שלו לריפוי פסיכולוגי והרצה עליה. הוא האמין שאנשים מונעים בראש ובראשונה על ידי "השאיפה למצוא משמעות בחייהם", וכי זהו מובן המשמעות המאפשר לנו להתגבר על חוויות כואבות. בחציו השני של ספרו, מתאר פראנקל את שיטת הפסיכותרפיה שהוא פיתח בהתבסס על אמונות אלה. שיטה זו נקראת לוגותרפיה – הטיפול בכאב רגשי על ידי סיוע לאנשים למצוא משמעות בחייהם.

בהמשך כתבה זו תמצאו עוד אודות ויקטור פראנקל והשפעתו בתחום בריאות הנפש.

כאמור, לא הבנתי מדוע ד"ר פראנקל שולח לנו תרומה, עד שיום אחד בשנת 1995 הכול התבהר. זה התחיל בביקור שקיבלתי מאישה צעירה ואנרגטית בת 85, שהציגה את עצמה כמרגריטה הייאס.

"אולי אתה חושב שאתה השליח הראשון של הרבי מליובאוויטש בווינה", אמרה לי מרגריטה, "אך זה לא לגמרי נכון. אני עשיתי כאן שליחות חשובה בשם הרבי הרבה לפני שהגעת לאוסטריה".

מרגריטה הייאס

שם נעוריה של אמה היה הגר. בני הזוג הגר היו קרובי משפחה של רבני שושלת ויז'ניץ החסידית המהוללת. מרגריטה נולדה בצ'רנוביץ, אך בילתה את ילדותה בווינה. מרגריטה הפכה לזמרת אופרה. היא התחתנה ונולדה לה בת.

ימים ספורים בלבד לפני מלחמת העולם השנייה עזרו לה חברים להימלט, יחד עם בעלה ובתה, אל מעבר לגבול, לאיטליה, שם היא הצליחה לעלות על האוניה האחרונה לארצות הברית. מרגריטה ומשפחתה התיישבו בדטרויט. לרוע המזל, שאר משפחתה נותרה מאחור ונספתה.

חלפו שנים. בתה של מרגריטה גדלה ונישאה לרופא שבשנת 1959 התכבד בהזמנה לערב חגיגי של חב"ד. לפני אירוע זה הלכה מרגריטה לפגישה עם הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן זצ"ל.

"אינני יכולה להסביר מדוע", אמרה מרגריטה, "אבל בחדרו של הרבי פרצתי לפתע בבכי. הרגשתי שזה בסדר לבכות. הסכר שעצר את נהר הדמעות שלי נפתח. כמו ניצולי שואה רבים, מעולם לא בכיתי קודם. אילו הייתי מתחילה לבכות, חשתי שאני עלולה לא להפסיק לעולם... תמיד הרגשתי שאני חייבת לכבוש את רגשותיי כדי להיות מסוגלת לתפקד כאדם".

מרגריטה סיפרה לרבי את כל סיפור חייה. יתר על כן, מערכת יחסים מיוחדת נולדה בלילה ההוא בחדרו של הרבי בברוקלין. מרגריטה יצאה מן הראיון בהרגשה שהיא קיבלה אבא שני.

טובה לרבי

מרגריטה גם אמרה לרבי שמזה זמן מה היא כמהה לשוב לבקר בארץ מולדתה. הרבי ביקש שבמקרה שהיא תיסע לשם, תבוא לראותו לפני כן. זמן לא רב לאחר מכן, תכננה מרגריטה נסיעה לווינה, וכמובן שבאה קודם כל לרבי, לדווח לו על תכניתה.

כמה הופתעה מרגריטה כאשר הרבי שאל אותה אם היא מוכנה לעשות לו טובה. הרבי רצה שהיא תבקר שני אנשים בווינה למענו. אחד מהם הוא ד"ר ויקטור פראנקל, ראש המחלקה הנוירולוגית בווינה.

"אנא מסרי דרישת-שלום ממני לד"ר פראנקל והעבירי לו את המסר הבא: שעליו להיות חזק ולהמשיך בעבודתו בנחישות גמורה. אסור לו לוותר, ויהי מה. אם ימשיך לפעול מתוך עצמה ומחויבות, הצלחתו מובטחת".

לא היה קל לארגן פגישה עם פראנקל. כאשר הגיעה לבית-החולים, נאמר לה שהפרופסור נעדר מזה שבועיים. אולם לאחר מאמצים מצאה מרגריטה את כתובת ביתו של פראנקל ועשתה דרכה לשם. היא נקשה על הדלת ופתחה לה אישה. הדבר הראשון שבו הבחינה היה צלב התלוי במקום בולט על הקיר. (בשנת 1947 התחתן פראנקל עם אשתו השנייה, אלאונורה קתרינה שווינדט, קתולית אדוקה). מרגריטה נסוגה קמעה, ותהתה אם זוהי טעות, אם אולי אין זה האדם שאותו רצה הרבי שתבקר, אך בכל זאת, שאלה את האישה אם בבית זה גר מר פרופסור פראנקל.

מרגריטה נתבקשה להמתין. מספר דקות לאחר מכן, הופיע ד"ר פראנקל, שנראה קצת נרגז ולא גילה עניין רב. מרגריטה, שחשה מאוד נבוכה, אמרה לו שנתבקשה למסור לו דרישת שלום מאת "הרב שניאורסאהן מברוקלין, ניו-יורק".

מרגריטה חישלה עצמה והמשיכה: "הרב שניאורסאהן, הידוע בכינויו הרבי מליובאוויטש, שלח לך מסר כדלקמן: היה חזק! המשך בעבודתך בנחישות גמורה. אל תוותר. בסופו של דבר תצליח."

הרופא, שעד לאותו רגע נראה אדיש לחלוטין, השתנה פתאום אל מול עיניה הנדהמות של מרגריטה. דמעות מילאו את עיניו. לאחר שהתעשת קמעה, הודה למרגריטה, ותוך כדי השיחה ששוחחו לאחר מכן, סיפר לה שהוא חשב לנטוש את מאמציו להיאבק למען תורתו והפילוסופיה שלו, ולמעשה שקל לעזוב את ווינה – אך עכשיו הוא ישקול את העניין מחדש...

"אם כך, הרב בידרמן", סיכמה מרגריטה את דבריה, "עכשיו אתה מבין למה התכוונתי כאשר אמרתי ששימשתי כשליחת הרבי לווינה הרבה לפני שאתה הגעת לכאן!"

צדו האחר של הסיפור

סיפורה של מרגריטה ריתק אותי. איזו משמעות הייתה למסר של הרבי עבור ויקטור פראנקל?

הדבר שאותו לא ידעתי לפני כן, אך שמרגריטה הסבירה לי עכשיו, הוא שפראנקל לא זכה להערכה ולכבוד כפי שהוא זוכה כיום. בנעוריו היה פראנקל עמית צעיר של זיגמונד פרויד ושל אלפרד אדלר, אך אמונותיו קראו תיגר על משנתם. ההשקפה הדומיננטית באותה תקופה הייתה שאנשים מונעים על ידי הצורך לספק צרכים פיזיים, "שאיפה להנאה", אבל פראנקל ראה את המין האנושי באופן שונה. לפי השקפתו, אנו ישויות ייחודיות, ומה שמניע אותנו הוא "השאיפה לפשר", כלומר השאיפה למשמעות, ויש לנו יכולת בחירה חופשית והיכולת להתעלות מעל עצמנו. "בין גירוי לתגובה... מצוי כוחנו לבחור בתגובתנו. בתוך תגובתנו קימות צמיחתנו וחירותנו".

פראנקל החל לפתח רעיונות קיצוניים אלו לפני המלחמה וביססם במהלך תקופת שהותו במחנות המוות הנאציים, בראותו כיצד אפילו שם הצליחו אסירים מסוימים להפיק במאמץ תחושת מטרה ולשמור על גישה חיובית. הוא מצא עצמו כעת בודד במערכה עם רעיונותיו אלו. הוא היה מוקף תלמידים נאמנים של פרויד, אשר הוקיעו אותו והדירו רגליהם מהרצאותיו.

פראנקל חווה סערה רגשית עצומה, ואפשר להבין זאת. הלחצים היו כה גדולים שהוא החליט פשוט לוותר. הוא החליט לעקור לאוסטרליה, להצטרף לאחותו שגרה שם. הוא היה מותש רגשית, ומדוכדך כליל נוכח האפשרות שמפעל חייו ילך לטמיון.

כאשר הגיעה מרגרט הייאס לביתו של פראנקל, הוא ישב וכתב טיוטה למסמכי ההגירה שלו, כך סיפרה לי. היא הביאה לו מסר מרבי, מנהיג חסידי צעיר מעבר לים, שעליו מעולם לא שמע קודם לכן. "אל תוותר", היא אמרה לו. "אתה תצליח".

תדהמתו של פראנקל הייתה כבירה. איך ידע בכלל הרבי על הסיטואציה שלו? ומדוע שיהיה לרב החסידי הזה איכפת בכלל ממנו או מהפצת הפילוסופיה שלו?

הייתה זו בדיוק זריקת העידוד לה היה פראנקל זקוק, והתזמון לא יכול היה להיות טוב מזה. במקום להצטרף לאחותו באוסטרליה, הוא המשיך לעבוד כפסיכיאטר ושב לעבודתו מלא מוטיבציה מחודשת, עוז ואופטימיות.

שיחת אימות

סיפורה של מרגריטה הסביר בהחלט את התרומה השנתית שנהג פראנקל לשלוח לתמיכה במוסדות הרבי בווינה. שמיעת הסיפור הניעה אותי ליצור קשר עם ד"ר פראנקל בעצמו, בחושבי שאולי יהיה לו משהו להוסיף.

ימים מספר לאחר מכן, התקשרתי לפראנקל וביקשתי לפגוש אותו.

אך היה לו קשה לפגוש אותי פנים אל פנים. עליכם להבין, כי בעת שהתרחשו דברים אלה, בשנת 1995, היה וויקטור פראנקל כבר בן 90. לכן דיברנו בטלפון. "אתה זוכר את מרגריטה הייאס?" שאלתי. כמובן שהוא זכר. היא נעשתה לידידת המשפחה.

אך לכל אורך השיחה הקצרה הזו, פראנקל נשמע קצר-רוח.

"אתה זוכר את דרישת השלום שהיא מסרה לך מאת הרבי שניאורסאהן מברוקלין?" שאלתי אותו.

כאן הורגש שינוי ניכר בנימת קולו והוא השיב כעת בחום, "אה... בוודאי! כיצד אוכל לשכוח זאת? הרבי בא לעזרתי בתקופה קשה מאוד בחיי. אני חב לו תודה עצומה!"

החיפוש אחר משמעות נעשה אופנתי

מה הייתה למעשה תוצאת שליחותה של מרגריטה?

ובכן, זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1959, תורגם לאנגלית ספרו של פראנקל "האדם מחפש אחר משמעות" (בתחילה הוא תורגם תחת כותרת שונה) והפך לרב-מכר ולטקסט השייך לקלאסיקה של הפסיכיאטריה. הצלחת הספר העמידה במהרה את פראנקל באור הזרקורים ברמה בינלאומית, והוא נעשה מרצה אורח באוניברסיטאות בחמש יבשות. הוא קיבל תארי דוקטור כבוד מאוניברסיטאות בכל רחבי העולם וכן פרסים לאומיים ובינלאומיים ומדליות על עבודתו החלוצית בתחום הפסיכותרפיה. לפני מותו ב-1997 תורגם ספרו העיקרי לעשרות שפות ונמכר במיליוני עותקים.

שיטת הריפוי שלו נתנה השראה לאלפי ספרים אחרים, סמינרים, סדנאות, קבוצות רוחניות מתנועת העידן החדש ואחרות – כולם מבוססים על רעיונו של פראנקל בדבר יכולתו הייחודית של האדם לבחור וללכת בעקבות הדבר המשמעותי עבורו. החל מספרו של סקוט פק "הכביש שפחות נסעו בו" (Road Less Traveled) ועד לספרו של סטיבן קובי "שבעה הרגלים" וכן מאות רבי-מכר אחרים שיצאו לאור בשלושים השנה האחרונות – כולם מהווים וריאציות על השקפתו של ויקטור פראנקל.

כל כך הרבה אנשים הפיקו תועלת – במישרין או בעקיפין – מן המסר של הרבי לד"ר פראנקל. לפעמים חולפת בי צמרמורת כשאני מדמיין לעצמי מה היה קורה אלמלא המסר הזה שנשלח והגיע ליעדו בדיוק בעיתוי המושלם.

במכתב מתאריך 19 ביוני 1969 (ג תמוז התשכ"ט) כותב הרבי (בתרגום חופשי):

.. הייתי רוצה ליטול הזדמנות זו כדי להוסיף עוד נקודה, שמצבו הרפואי של ... מוכיח (אם נחוצה הוכחה בתחום זה) את עצמתה הכבירה של האמונה – במיוחד כשהיא מיושמת ובאה לביטוי בפעולות מעשיות, בעבודה קהילתית, בקיום מצוות וכו' – לחזק את שלוותו הרגשית של האדם ולהפחית למינימום ואפילו לסלק כליל קונפליקטים פנימיים וכן תלונות שעשוי האדם לחוש ביחס לסביבותיו וכו'.

זאת למרות התיאוריה שאמונה ודת דורשות את המשמעת לכבוש ולהדחיק אינסטינקטים ודחפים טבעיים, ולכן שבאופן כללי הן לא רצויות, ובמיוחד במקרה של אדם הדורש טיפול לבעיות רגשיות.

גיליתי עניין מיוחד בכתביו של ד"ר פראנקל (מווינה) בנושא זה. אך להפתעתי, נראה כי גישתו לא זכתה לתפוצה ולהערכה הראויות. למרות שניתן למצוא סיבות רבות לכך שרעיונותיו לא זוכים לתפוצה נרחבת – כולל העובדה שטיפול כזה קשור לסגנון החיים האישי של הרופא המטפל – אף על פי כן, השאלה [מדוע גישתו אינה זוכה להערכה רבה] בעינה עומדת...

פרטים נוספים יוצאים לאור

כותב הדון קלינגברג, מחבר הספר When Life Calls Out To Us: the love and lifework of Viktor and Elly Frankl [כשהחיים קוראים לנו: אהבתם ומפעל חייהם של ויקטור ואלי פראנקל, הביוגרפיה המוסמכת היחידה של ויקטור ואלאונורה ("אלי"):

"... אחרי מותו שאלתי את אלי אם הוא התפלל למעשה כל יום. 'בהחלט. הוא מעולם לא החמיץ אף יום. בכל בוקר, במשך למעלה מחמישים שנה. אך איש לא ידע זאת.' בנסיעותיהם סביב העולם לקח ויקטור את התפילין ובכל מקום, בכל בוקר, הוא התפלל. הוא אמר בעל-פה את מילות התפילות היהודיות ומזמורי התהילים...

"(אחרי שנפטר ויקטור, ראיתי את התפילין שלו בפעם הראשונה. אלי הניחה אותם בתא הקטן יחד עם חפציו המועטים והפשוטים...)"

אכן, חתנו הלא-יהודי של פראנקל אישש עובדה זו בפניי: "חמי נהג להסתגר בחדרו כל יום למשך זמן מה. פעם פתחתי את הדלת וראיתי אותו עם קופסאות שחורות על ראשו ועל זרועו. הוא התרגז על כך שהפרעתי לפרטיותו. אך כאשר נלקח לבית-החולים, נודע ברבים מנהגו להניח תפילין".