"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ... ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ..." (במדבר לג, א–ב).

"רבי תנחומא דרש בו... משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו (התקררנו), כאן חששת את ראשך (כאב ראשך) " (רש"י).

יציאת מצרים סימלה את לידתנו כאומה, את כניסתנו לארץ ישראל, את ההגעה לבשלות לאומית ורוחנית. בינתיים היה עלינו לעבור מסע בן 40 שנה דרך "המדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים... "1.

למסע היו ארבעים ושתיים תחנות. כמה מהן, כמו השהות בת השנה בהר סיני, כללו רגעי התגלות עילאית. אולם רובם לוו בספקות, בקשיים, בבגידות ובתחרות התמידית בין האדם לבין הא-ל. עם זאת, התוצאה הסופית הייתה שבני ישראל הגיעו ל"ארץ טובה ורחבה"2 שהייתה יעד המסע כולו.

גם המסע האנושי הוא סיפור מסע דרך מדבר עצום ונורא, גדוש סכנות פיזיות ורוחניות גם יחד, החסר נואשות את המים היכולים להרוות את נשמתו הצמאה של האדם. אולם, בסופו של דבר, למרות כל הסערות, אנו נגיע ליעדנו, לארץ המובטחת שנתברכה בשפע כל טוב שנתן לנו הבורא.

כאשר נגיע לשם, נביט לאחור על כל התחנות במסענו ונראה אותן כהווייתן: אתגרים והזדמנויות שדווקא סללו את דרכנו להתקדמות במדבר, ולא עיכבו בעדנו. במקום לחוות את הקשיים כמכשולים, כפי שעשינו בתחילה, נכיר בהם כשלבים בסולם שרומם אותנו למקום שממנו יש לנו פרספקטיבה רחבה יותר.

הדרך חזרה

זוהי המשמעות העמוקה יותר של "הדרך חזרה" שאותה עשה המלך וילדו במשל המצוטט לעיל מן המדרש. המדרש עורך השוואה בין הנחייתו של ה' למשה לתעד את כל התחנות במסע העם במדבר עם סיפור המלך הנוסע עם ילדו כדי לבקש תרופה למחלתו של הילד. בדרך חזרה, כאשר עברו דרך התחנות שבהן עצרו בדרך לשם, הזכיר המלך לילדו: כאן ישנו, כאן התרעננו במי הנחל הקרירים, כאן כאב לך הראש.

המסע ממצרים לארץ הקודש היה מסע חד כיווני: היהודים לא שבו למצרים ואף לא שבו לבקר בעצירות שעשו במדבר. אך ערב כניסתם לארץ הקודש הם יכלו להביט אחורנית על ארבעים ושניים המחנות שבהם חנו במדבר ולחוותם מחדש באור שונה: לא כעם היוצא מעבדות מצרים לתוך שממה נוראה לקראת תכלית בלתי ידועה, אלא כעם אשר לאחר שהגיע ליעדו יכול להעריך כיצד כל תחנה בדרך חישלה חלק מסוים של זהותו ותרמה למה שהם כיום ולמקום שבו הם נמצאים עכשיו.

שלוש התחנות

המדבר הגדול והנורא שעל כל אחד מאיתנו לחצות הוא תוצר של מה שהמקובלים מכנים בשם צמצום: אלוקים ברא חלל ריק, לכאורה, בתוך הווייתו החובקת כל – בועת חשיכה בתוך אורו הנצחי, המאפשרת לאדם את הבחירה בין טוב לרע.

כתוב בתורה, "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע, אשר אנוכי מצווך היום לאהבה את ה' אלוקיך ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו וחיית ורבית ובירכך ה' אלוקיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה... העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו... "3

על מנת שבחירתנו בחיים תהיה בעלת משמעות, חייבת להיות גם אפשרות הבחירה במוות. על מנת שהטוב שאנו עושים יהיה בעל ערך ומשמעות, אנו מוכרחים להיות חשופים ופגיעים לרוע ולפיתוייו.

קיימים שלושה תנאים הכרחיים כדי ליצור את אפשרות הבחירה החופשית בתוך לבו של האדם:

א) חיוני שתתרחש נסיגה של האור האלוקי ויצירת "חלל ריק" המאפשר את קיומו של הרוע.

ב) לא די בכך שהרוע קיים – עליו להיות מצויד גם באשלייה שהוא ראוי ורצוי. אילו היינו רואים את הרוע כפי שהוא – כדיכוי האור והחיים – אזי לא הייתה קיימת אפשרות אמיתית של בחירה חופשית.

ג) מצד שני, ריק מוחלט היה סוגר כל אפשרות לבחור בחיים. לכן, צריך למתן את הצמצום על ידי זוהר, עמום ככל שיהיה, של האור האלוקי המעניק לנו את העוצמה הדרושה כדי להתגבר על החושך ועל המוות.

כאן גלומה המשמעות העמוקה יותר של שלוש התחנות במטאפורה של המדרש: "כאן ישנו, כאן התקררנו, כאן כאב עליך ראשך".

"כאן ישנו" – מתייחס לנסיגת החיוניות האלוקית על מנת ליצור צמצום.4

"כאן התקררנו" – מתייחס למיתון הצמצום בעזרת זוהר עמום של האור האלוקי.5

"כאן כאב עליך ראשך" – זו התייחסות לתנאים הרבים המעיבים על תודעתנו ומבלבלים את סדר העדיפויות שלנו, ובכך מובילים לראייה מעוותת של המציאות ולהחלטות שגויות.

אולם כל אלה משרתים תכלית אחת ויחידה: לקדם אותנו במסע החיים ולהעניק למסענו ערך ומשמעות. כיום אנו רק יכולים לחשוב ולשנן לעצמנו את הידע שיש לנו אודות אמת זו. בדרך חזרה, אנו נבקר שוב בתחנות הללו ונראה ונחווה את חשיבותן האמיתית.6