"איזה מטבח חדש ציפי קנתה. המלה האחרונה!" "ראית את המכונית החדשה של שגב? עמוסה בכל הגדג'טים החדשניים!" שיחה נפוצה, דיבורים יומיומיים רגילים.

מספרים על סוכן מכירות אחד ששבר את כל שיאי המכירות בחברה בה הוא עובד. כשנשאל על סוד הצלחתו, הוא הסביר שהדבר הראשון שהוא אמר כשמישהו פתח בפניו את הדלת הוא "ראית מה יש לשכנה שלך, הגברת כהן?" והמשפט הזה מעולם לא איכזב.

אבל זו לא הייתה האתיקה היהודית מעולם. אותנו לימדו אחרת, ומערכת הערכים העתיקה שלנו רלוונטית כיום כמו בזמנים עברו. פרטיות, צניעות ודיסקרטיות הן כולן תכונות שבני עמנו טיפחו מאז שהפכנו לעם.

"וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו" (במדבר כד, 2).

מה היה מיוחד כל כך במשכנות בני ישראל? רש"י מציע פרשנות אחת לפסוק זה, והיא שפתחי אוהליהם של בני ישראל במדבר סודרו באופן כזה שהם לא היו אחד מול השני. באופן זה לא יכלו האנשים לראות מה נעשה באוהלי שכניהם, ופרטיותם נשמרה. למעשה, זהו אחד ההסברים לדברי השבח המפורסמים שאמר בלעם ליהודים, "מה טובו אוהליך יעקב". הנביא הגוי שיבח את כישרונם של היהודים בתכנון ערים, שכן הם הקפידו לשמור על צניעותם ועל פרטיות המרחב האישי שבה חיה משפחתם מכל מיני מציצנים וחטטנים, הידועים גם בכינוייהם "ינטות" ו"נודניקים".

פרשנות אפשרית אחרת ל"לא להציץ לאוהל שכנך" עשויה להיות כדלקמן: אל תביט לתוך אוהל שכנך כדי לעזור לעצמך להחליט מה עליך לעשות. החלטותיך בחייך לא צריכות להתבסס על מה אנשים אחרים עושים או לא עושים, ובוודאי שלא על מה שיש או אין לשכנים שלך.

עובדים סוציאליים כיום יעידו בכאב כי משפחות מתפרקות לעתים קרובות בגלל קשיים כלכליים ובגלל הלחצים שאלה מביאים לתוך חיי הנישואין. אלא שרבים מן הלחצים הללו נגרמים על ידי בני הזוג עצמם. לקוחותיהם מתוודים כי הם לא באמת היו זקוקים למטבח החדש או למכונית החדשה, אלא שכאשר חבריהם עלו מדרגה הם חשו לחץ להשתוות אליהם כדי לשמור על מעמדם החברתי.

בין שזה מטבח, מכונית, חופשה או הצעקה האחרונה בשטח הטכנולוגיה הדיגיטאלית, הרי אם אנו מרשים שישפטו אותנו לפי הקריטריונים של אחרים, אנו חושפים את עצמנו להמון לחץ לא הכרחי. אפילו שמחה – כמו נישואין או בר מצווה – יכולה להכניס אותנו לאווירה של "להתחרות בשכנים", החל בהזמנה המסוגננת בעלת שבעת העמודים שצריכה להישלח במסירה אישית לכל אורח ואורח, וכלה בערב הריקודים היוקרתי הכולל ארוחת ערב מקושטת בפסלי כבד קצוץ.

למה? הכל כי אנו עסוקים בלהסתכל מאחורי כתפינו או בלהציץ לחצרם של שכנינו.

עיקרון זה חל גם לגבי צדקה. בית הכנסת או מוסד צדקה כלשהו מבקש את תרומתנו, ואיך אנו נענים לבקשה? "טוב, אם מר כך-וכך שהוא מולטי-מיליונר תרם רק 10,000$ אז כל מה שאני צריך לתת זה 10$!" – מה זה משנה מה מישהו אחר נתן או לא נתן? עליכם לתת את מה שאתם מסוגלים לתת, בלי כל קשר למה נתנו אחרים.

כמה טינה, מרירות ואכזבה יכולנו למנוע אילולא היינו מנסים להתאים את עצמנו לסטנדרטים של אנשים אחרים! היינו הרבה יותר מאושרים אילו היינו מתבוננים בעצמנו בלבד ומשיגים את שביכולתנו להשיג בלי להשוות את עצמנו לאחרים.

אם ברצונכם ליהנות מברכות "מה טובו אוהליך" או אפילו רק מניהול טוב של משק הבית, השאירו את עיניכם ואת אפכם בתוך אוהלכם שלכם, ואז גם אתם תהיו שבעי רצון ונחת.