בפרשת השבוע מסופר: "ויקר ה' אל בלעם..." (במדבר כג, טז).

הרעיון שמשהו "פשוט קרה" הוא מסימני ההיכר של אדם רשלן וחסר אחריות. "זו לא האחריות שלי, זה פשוט קרה איכשהו" הוא טוען. לעיתים תכופות אנו נוטים להתנער מאחריות – להאשים אדם אחר, או נסיבות חיצוניות – ולעשות כל דבר אפשרי כדי שלא לעמוד בפני העובדה שאנו, למעשה, האשמים.

אולי זה נשמע ברור מאליו, אך מדהים כיצד תכופות אנו מוצאים את עצמנו מכחישים את האחריות למעשינו. זהו נטל כביר, אך הוא בלי ספק נופל על כתפינו, שכן מעשינו והחלטותינו משפיעות על חיינו שלנו, שלא לדבר על חייהם של אחרים.

הרב הראשי של אנגליה, הרב יונתן סאקס, מספר כיצד הוא ביקר את הרבי מליובאוויטש לפני שנים רבות. הרב סאקס אמר לרבי "מצאתי את עצמי בסיטואציה כזו וכזו". ניכר היה כי הרבי לא היה שבע רצון מהאמירה הזו, עד שהרב תיקן את עצמו ואמר "הכנסתי את עצמי לסיטואציה הזו".

אמנם כל מה שמתרחש מגיע מלמעלה, אולם בניגוד לאופן שבו אנו רואים דברים בחיי היומיום שלנו, אנו לא סתם "מוצאים את עצמנו" בסיטואציה מסוימת, אלא אנו מכניסים את עצמנו בסיטואציה הזאת. באותה מידה שבה יש לנו בחירה חופשית, אנו גם אחראים על מה שמתרחש ברגע שאנו מגיעים למקום הזה שבו כביכול "מצאנו את עצמנו".

במאה שחלפה ראינו כל-כך הרבה שנאה, שהתשובה היחידה להם היא מידה עצומה של טוב לב ואהדה. חבר טוב שלי סיפר על פרסומת שראה לאחרונה "עשה מעשה טוב מבלי לצפות לתמורה". אין דרך טובה יותר לנסח זאת. רק דרך טוב לב כלפי אחרים, דרך מעשים טובים "אקראיים" וללא תנאים, נוכל לגאול את עצמנו ואת העולם שסביבנו.

דברים לא סתם "קורים לנו" – אלא אנו גורמים להם "לקרות". התורה מספרת לנו שבכל יום שבו בית המקדש לא נבנה מחדש, דומה הדבר כאילו אנו מחריבים אותו מחדש מדי יום ביומו. על כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת החובה לשפר את העולם שסביבנו, להשתתף בעצמנו ב"בנייתו מחדש של בית המקדש". בורא העולם יצר את העולם באופן כזה שהוא תלוי במאמצינו ובמעשינו. בידנו האפשרות להפוך אותו למקום טוב יותר עבור כל יושביו וברואיו.