פרשת השבוע היא פרשת פנחס הקנאי: הכוהן הצעיר והאמיץ שהתקומם נגד עבודת אלילים והפגיעה במוסריות, ובסוף הציל את ישראל מאסון כבד.

אמנם תגובתו הפכה אותו לגיבור בדרגה שמצדיקה שיקראו על שמו פרשת שבוע, אבל לא בהכרח היינו מציעים לילדינו לחקות את התנהגותו. אלו היו זמנים מיוחדים. כיום לא ראוי שהאלימות תשמש לנו כנורמה.

ובכל זאת, פנחס כן נותן לנו משהו חשוב מאוד שראוי להרהר בו. מהו הדבר שכן היה מעורר את הבוז והגינוי המוצדקים שלנו? מה בחיים היהודיים כיום היה גורם לנו להתקומם רגשית? מה היה דרוש כדי להצית אותנו לפעולה כדי להגן על מה שאנו חושבים לקדוש ושאין לפגוע בו? האם יש משהו שהיה מדליק בנו את הלהבה? משהו כלשהו?

אני נזכר באמירה מפורסמת המיוחסת לרבי הראשון של חסידות חב"ד, רבי שנאור זלמן מליאדי. הוא אמר: "היהודי אינו יכול, וגם אינו מסוגל, להרשות לעצמו להיפרד מאלוקים". במילים אחרות, משעה שמתבהרת בתודעתו של היהודי ההכרה שהדברים שהוא מהרהר בעשייתם יגרמו לו להתנכר מאלוקיו ומהקדושה, הוא, או היא, פשוט לא ירצו — ולא יוכלו — לעשות אותם. והדבר נכון אפילו אם האדם "בלתי-דתי" לחלוטין, כי הדבר נובע ממהותנו הפנימית, מהדנ"א הרוחני שלנו. הוא בגדר עצם הקיום שלנו.

כולנו מכירים כמה סיפורים אמיתיים המאששים את העיקרון הזה. אני נזכר מאחד מהם, סיפורו של שחקן תאטרון יהודי בתקופת השואה. הבמה, בייחוד באותם ימים, לא הייתה המקום שבו היית פוגש "ילדים יהודים טובים" — לפחות לא "ילדים טובים יהודים דתיים". לאחר שהנאצים פלשו לעיר הם חיללו את בית הכנסת, וכמה שמכאיב לכתוב את המילים הללו — הם פרסו את ספרי התורה וגלגלו אותן לביב השופכין. כדי להוסיף עלבון על החטא, הם פקדו על הבחור השחקן להטיל את מימיו על התורה. הוא לא היה דתי כלל וכלל. מן הסתם לא ראה ספר תורה במשך שנים רבות. ועם זאת, הוא לא הצליח להביא את עצמו לבצע חילול קודש כזה. הוא סירב. החיות הפראיות הרגו אותו לאלתר. הוא מסר את נפשו על קידוש השם ונרשם בהיסטוריה כקדוש.

לאותו שחקן היהודי זה היה הקו האדום. מהו הקו האדום שלנו? מבחינה דתית, האם זו השבת, יום כיפור, נישואי תערובת? מבחינה מוסרית, האם אלה סחר בניירות ערך המבוסס על מידע פנימי? הונאה או רצח? ברמה הלאומית, האם זה גוש קטיף, ירושלים או תל אביב? היכן אנו מתווים את הקו שלנו?

הכללים המנחים אותנו ומוסכמות ההתנהגות התקינים-פוליטית שלנו דוגלים בסובלנות ללא תקדים על בסיס "זכותו הדמוקרטית" של כל אדם לעשות כל דבר שהוא או היא רוצה. אלו הפכו לעיקרון המגדיר של הדור שלנו. עבר זמנם של עשרת הדברות, בטל קרבנם. "לא תפגע בשום זכות דמוקרטית" הוא הדיבר הראשון האחרון והיחיד.

כמובן, בכל מדינה דמוקרטית בני האדם רשאים לבחור לעצמם כרצונם את סגנון החיים שלהם. אבל כשאין לחלוטין משהו שמעורר את הלהט שלנו, כשאין שום דבר שמעלה לנו את לחץ הדם, שום דבר שמדליק איזושהי צורה של מחאה, אזי אנו הופכים לחברה משעממת, נטולת אופי וחיוורת.

ועוד נקודה חשובה שראוי להרהר בה. אינך חייב להיות קנאי כדי שתהיה לך שורה תחתונה. מהי השורה התחתונה שלי? מה היה מעורר אותי רגשית? האם יש משהו בחיים היהודיים שמביא לי השראה, שמרגש אותי או מדליק אותי במידה מספקת כדי לנקוט עמדה?

אתה מוזמן להרהר בכך ולשתף אותנו ברגשותיך באמצעות מערכת התגובות.