"ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלוקים אחרים. ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל." (דברים לא, יח-יט).

אנו חיים בעולם בו שום דבר אינו כפי שהוא נראה ממבט שטחי; עולם שבו המודעות ביחס לכל דבר שונה ממהותו של הדבר עצמו ומן הסיבה לקיומו.

הדאגה הבסיסית ביותר של כל מין ושל כל יצור חי הוא ההישרדות. סיפוק צרכיו ומחסורו דורסים באופן טבעי כל שיקולים אחרים.

אולם האמת היא, כי "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו" (פרקי אבות ו, יא). כל יצירה היא חלק אינטגרלי מגלגל השיניים השלם שהוא תכנית הפעולה של האלוקים, שמטרתה להוסיף בכבודו ובתהילתו.

אנו נמצאים כאן כדי לשרת את אלוקים. אבל האינסטינקטים שלנו אומרים לנו שאנו נמצאים כאן כדי לשרת את עצמנו.

בין התורה לבין היהודי קיים מכנה משותף ייחודי, שכן שניהם מהווים חריג לכלל זה. התורה היא דבריו של הבורא אל העולם. אין לה כל תכלית אישית. כל מילה שבה מבטאת בבירור את תכליתה – שירות הבורא. והיהודי? לאחר אלפי שנות אנטישמיות, השפלה, רדיפות ופוגרומים אין כל תוקף לרעיון שהישרדות היא המניע העיקרי של היהודי. בתוך לבו של כל יהודי דולקת נשמה שמימית שמכירה בכך ששירות הבורא הוא תכליתה העליונה, וכי צרכים אישיים, ואפילו החיים עצמם, הם בעלי חשיבות משנית בלבד.

קשר זה שבין היהודי לבין התורה מתבטא באהבה ובכבוד העמוקים שהיהודי רוחש כלפי התורה. אנו מצויים כעת בתקופת החגים, תקופה בה הולכים לבית הכנסת יהודים רבים שכף רגלם לא דורכת בבית הכנסת במהלך שאר ימות השנה. שימו לב ליהודים היקרים הללו בשעה שהתורה מוצאת מארון הקודש וחולפת לידם. הביטו כיצד הם מנשקים את כיסוי הקטיפה שלה באהבה וביראת כבוד. השבתות של השנה האחרונה שאותן בילו במגרש הכדורגל... המסעדות הלא כשרות.... האישה הלא יהודייה .... אף אחד מאלה לא חשוב ברגע זה. עכשיו ממש, הנשמה היהודית מצאה את תאומתה הרוחנית והיא מכירה באהבה באמת הזו.

"ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא..."

אלוקים אמר למשה שיום יבוא והוא יסתיר את פניו, ונוכחותו והשגחתו יהיו מוסתרים לחלוטין. זה נכון במובן הגלובלי, אבל כמו כל מילה שבתורה, זה נכון גם במובן האישי. יבוא יום שבו יוסתרו פניו של אלוקים הנמצאים בתוך כל אחד מילדיו; יום שבו הספקנים יטילו ספק בעצם קיומה של נשמה יהודית.

"...ועתה כתבו לכם את השירה הזאת... למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל..."

כתבו ספר תורה וראו כיצד היהודי רוחש כלפיה יראת כבוד טבעית. העדות אינה שנויה במחלוקת. הנשמה היהודית עדיין דולקת ומאירה בתוך לבותם של צאצאי אברהם.

"... ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם..."

עכשיו, משנתבסס הקשר של היהודי לאלוקיו ולתורה, הגיע הזמן לחיות בהתאם לכך. ההערצה כלפי התורה, אסור שתידחה עד לתקופת החגים. למדו תורה ושימו אותה בפיכם. או אז יהיה סגנון חייכם בהרמוניה עם העצמי הגבוה ביותר שלכם.