אגדת עם מפורסמת מספרת על אדם נבוך שפנה לבורא העולם בשאלה: "הבטחת לי לצעוד עמי לאורך כל הדרך, אך כשאני מביט בחול, אני רואה רק צעדים של אדם אחד. היכן היית בשעות הקשות שלי"?

וקול רחום ואיכפתי משיב לו: "בני, הצעדים האלו הם שלי. הרמתי אותך על הכתפיים, ונשאתי אותך לאורך כל הדרך".

השבת אנו קוראים כיצד לאחר הגלות הקשה והמרה שאנו נמצאים בה (ואם נראה לכם שאנו לא נמצאים בגלות, הרי זו הוכחה עד כמה הגלות חדרה לתוכנו), "ושב ה' אלוקיך את שבותך". לא נאמר כאן "והשיב", שמשמעותו שבורא העולם ישיב אותנו לאדמתנו, אלא "ושב" – הוא עצמו ישוב. גם הוא, האלוקים, נמצא בגלות. ובגאולה האמיתית והשלימה אף הוא ייגאל.

הקדוש ברוך הוא מלווה אותנו בכל צעד מחיינו, ולא זונח אף אחד. אך יתירה מכך – הוא עצמו מעורב והופך חלק מחיינו, ומחכה שנצא מן הגלות בה אנו שרויים.

אסיר לא יכול לברוח מן הכלא ללא סיוע מבחוץ. על מישהו חיצוני להבריח את כלי החפירה, לשחד את השומר או להמתין ברכב מחוץ לשער בית הכלא. גם אנו סומכים על האלוקים שיסייע לנו להשתחרר מהכבלים הגשמיים (אנטישמיות, מלחמות, מחבלים) והרוחניים (כדורגל, טלוויזיה) האוסרים אותנו בתוך הגלות.

אך בורא העולם כבר הכין את המסלול לבריחה, עוד לפני שנכנסנו לבית הכלא. הוא הבטיח לנו שהוא מוכן ורוצה לגאול אותנו. עלינו רק לשוב אליו בכל לבבנו, והוא ישמח לגאול אותנו ולהיגאל בעצמו.