ב"ה,

קוראים וקוראות יקרים,

איך הייתם מרגישים אם הייתם מסתובבים בבית שלכם ומרגישים שעיניים נעוצות בכם ומציצות על כל מה שאתם עושים? לא נעים, מאד לא נעים.

אז למה נדמה שאנשים מתנדבים ליחצן את החיים שלהם ברשות הרבים? הרשתות החברתיות מפתות מאד. כולם מסביב מציגים חיים ורודים ומתוקים, מלאים חיוכים וכיף שלא נגמר. ואולי אפילו בלי שנשים לב, זה יוצר לחץ. זה גורם לקנא, לרצות גם, והעיקר: להראות ש"גם לי יש". באיזשהו מקום, זה הופך את החיים להצגה מתמשכת.

בפרשת השבוע מספרת התורה על בלעם שהשקיף על מחנה האוהלים של בני ישראל במדבר, והכריז בהתפעלות: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל!". ממה הוא כל כך התרשם? אומרים חז"ל: "ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חברו".

תחשבו. אלפי אנשים מגובשים הולכים ביחד במדבר, במסע נדודים שנמשך עשרות שנים. כולם מכירים את כולם. במהלך המסע הם עוצרים לתחנות ומקימים את האוהלים המשפחתיים במתחם השבט שלהם. כמה טבעי היה לגור דלת מול דלת. אבל הם העדיפו את הצניעות על פני המציצנות. כל משפחה הפכה את כיוון הכניסה של האוהל שלה לצד אחר. אולי ככה נוח פחות לדפוק אצל השכנים לשאול סוכר וביצים, אבל הם שמרו על דברים חשובים הרבה יותר: על הצניעות, על קדושת הבית והמשפחה.

אז אולי לפני שמעלים תמונה אישית לאינסטגרם או פוסט בפייסבוק, נמתין שנייה ונשאל את עצמנו: האם באמת היינו רוצים שכל החברים ייכנסו עכשיו אלינו הביתה, או יצטרפו אלינו לחופשה הזוגית או לבילוי עם הילדים? האם לא כדאי להקדיש את תשומת הלב שלנו לאנשים האמיתיים שלידנו, בני המשפחה והחברים בעולם האמתי, ופשוט להיות שם?

לא עדיף לסגור קצת את הדלת?

שבת שלום,

שלום בלוי