ב"ה,
קוראים וקוראות יקרים.
על השמשה האחורית של האוטובוס שנסע לפניי הייתה מדבקה ענקית. "אני יהודי גאה".
לפעמים צריך לומר את המובן מאליו. בלי לטשטש, בלי להתבייש ובלי להתנצל. לומר בפה מלא ובראש מורם: "אני יהודי, ואני גאה ושמח להיות יהודי".
לא בכל מקום, לא בכל זמן, היה קל כל כך לומר משפט כזה. זו לא הייתה פריבילגיה גדולה להיות "זִ'יד" בפולין או "יַאהוּדי" בטריפולי. בשנות הארבעים של המאה הקודמת, בברית המועצות של סטאלין, זו הייתה ממש סכנת חיים לשמור על זהות יהודית, לחיות כמו יהודי.
אבל גם בגיהינום הזה, היו יהודים שלא וויתרו לרגע על הגאון היהודי. אחד הבולטים שבהם היה הרב לוי יצחק שניאורסון זצ"ל, אביו של הרבי מליובאוויטש, שאתמול ציינו את יום פטירתו.
הוא היה רב כריזמטי מאד, והייתה לו השפעה על אלפי אנשים. גם בתקופות הכי קשות של רדיפה ודיכוי אכזרי, הוא מעולם לא הסכים לכופף את הראש, להיות קצת פחות יהודי, עד שתחלוף הסכנה. הוא עמד בלי פחד ואמר ליהודי הקהילה שלו: "אתם יהודים! אנחנו יהודים!". והוא שילם על כך בחייו. הרב נאסר, עונה והוגלה, ונפטר לאחר תקופה קשה של סבל וייסורים.
מותר גם לנו להתגאות ביהדות שלנו, בייעוד המיוחד שלנו. זו לא גאווה ריקה שמובילה להתנשאות, זו לא שחצנות. זה גאון יהודי שמניע אותנו לעשות טוב, לקיים את המצוות ולהפיץ את אור היהדות בכל העולם.
שבת שלום יהודים!
