כל לב יהודי התרגש השבוע לראות את אחינו יהונתן דורך סופסוף על אדמת ארץ ישראל, רוכן על ברכיו ונושק את האדמה הקדושה. כמה חיכינו לרגע המרגש הזה.

גם בפרשה אנחנו שומעים את יעקב מתחנן "ונשאתני ממצרים" – קחו אותי אל ארץ האבות, ושוב את יוסף המשביע את אחיו "ולקחתם את עצמותיי מזה אתכם", אני רוצה לחזור לרגבי האדמה האהובים של ארץ ישראל.

במרוצת החיים לא תמיד אנחנו זוכרים איזו זכות יש לנו לדרוך על האדמה הקדושה של ארץ חמדת אבות. האדמה הזו, הרגבים האלה, הם קדושים, פשוט קדושים.

דורות על גבי דורות התגעגעו למקום הנפלא הזה, וציפו לגעת בחול הזה, לגדל כאן תאנה ורימון. רבי יהודה הלוי, המשורר הלאומי שלנו, חלם ברגש: "מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִגְלוּ אֱלֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ / מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ / אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָנַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת עֲפָרָיִךְ".

המובן מאליו הוא ממש לא מובן מאליו. והזכות שלנו לגור כאן חייבת להיות מעוגנת בחלומות של כל הדורות האלה. אנחנו צריכים לזכור, שלארץ יש דרישות מאתנו, עלינו להיות ראויים לה. לארץ הקדושה הזו יש כללים, והתורה והנביאים מזכירים לנו אותם ללא הרף: ההתנהגות בארץ חייבת להיות מוסרית לעילא, בין האדם למקום ובין האדם לחברו.

התמונות המרגשות שראינו, הם עוד הזדמנות עבורנו להיזכר, שתמיד אנחנו חייבים לעשות עוד כדי להיות ראויים למקום הקדוש שזכינו לגור בו.

שבת שלום