כולם אוהבים חתונות. האהבה, ההתרגשות, הציפייה שחשים הכל לקשר עמוק ובר קיימא.

כשאנו מדברים על היופי שבנישואין, אנו מדברים על מחויבות עמוקה ועל אהבה לא אנוכית וללא תנאים. אך מה פירוש הדבר, בעצם? חוץ מן המחויבות כלפי ילדים (כי הם המשך של עצמנו), האם קורה בכלל שאנו באמת כל כך לא אנוכיים? ומה בדבר "מחויבות ללא תנאים" לנישואין? מדוע? מה קורה אם אדם מרגיש נבגד? האם אפשר לצפות מבעל או מאישה שיתעלו מעל "תנאים" כמו כבוד ונאמנות?

אם נניח לרגע את הפואטיקה בצד, הרי אני מאמין שלנישואין באמת יש איכות מיוחדת המרוממת אותם מעל כל מערכת יחסים מחייבת אחרת. איכות זו היא: [הנה אני עושה זאת שוב....] הא-ל.

אתם מאמינים בגבר ואישה המיועדים זה לזו? התורה מתארת את הבעל והאישה כשני חצאים של שלמות אורגנית אחת. אין זו פואטיקה, אלא תיאור המציאות. אם נתבונן דרך עדשת התורה, הרי אני רואה את נישואיי כיחידה זוגית אחת בעלת גורל ותכלית ספציפיים. אני איני אלא מחציתה של יחידה זו, ואני אחראי לחלקי בעבודת חיינו. השקפה זו יוצרת גישה חשובה מאוד להתמודדות עם חיכוכים בין בני הזוג בנישואין. במקום לחוש מתח ומעין מאבק זעיר (או כביר), במקום לחוש שאנו מתעמתים עם בן או בת הזוג כאילו היו מעבר למתרס, מתפתחת ההרגשה של "איך נעבור דרך הערפל הזה?" ה"אנחנו" הוא נתון, ואילו העבודה היא לשמור שה"אנחנו" יהיו מסונכרנים.

המחויבויות הפנימיות שלי עשויות להשתנות. לדוגמא: אני עשוי להיות צמחוני היום, אך לשנות את דעתי בעתיד. אבל כשאני נכנע לכוח הנמצא מחוצה לי – גבוה ממני – כאל המצפן המדריך אותי, הדבר מביא יציבות פנימית. מצבי הרוח שלי לא יכולים להשפיע על המצפן כי הוא פועל לפי כוח שמעבר לשליטתי. הנישואין צריכים להיות מודרכים על ידי מחויבות הדדית עמוקה למשהו גבוה יותר. לפני שבע-עשרה שנה, כשעמדתי עם אשתי מתחת לחופה, החופה הזו ייצגה את היסוד האלוקי. ועדיין היא מייצגת יסוד זה. אינני רוצה לצאת מן החופה, שכן היא מגנה על מערכת היחסים שלי עד עצם היום הזה.

לפעמים שואלים אנשים מדוע עליהם להינשא אם הם חיים כבר במערכת יחסים שבה שוררת מחויבות הדדית. האם זה באמת משנה כל כך?

בשבילי זה הבדל עצום. מדובר בהבדל שבין שני אנשים היוצרים מערכת יחסים, לבין שני חצאים החופשים את האחדות שכבר קיימת.

האם באמת אפשר להשוות בין השניים?