בעודי חותכת תפוחי אדמה, לא התאפקתי והצצתי לראות מה מבשלים כל האחרים. שף אחד הזליף פפסי לתוך הנזיד שלו ואחד אחר שפך פנימה פחית בירה. שף שלישי זרק פנימה סלאמי מטוגן. תוך זמן קצר התפשט ניחוח משכר של שעועית, שעורה ותבלינים במסדרונות בית הכנסת, וסביר שהקשה על המתפללים ביום המחרת להתרכז בתפילתם.

השתתפתי בתחרות בישול הצ'ולנט השנתית של בית הכנסת שלי. בני עודד אותי לקחת את האתגר הגסטרונומי. אף שמיומנויותיי הקולינאריות חסרות משהו, התעקש בני זה זמן רב שהצ'ולנט שלי הוא "די טוב", ביטוי שכאשר הוא מגיע מילד בן 10 בררן, דומה לביקורת מדהימה ממבקר האוכל הקשוח ביותר.

אך כאשר בחור בטוח בעצמו, נושא תיק מלא מרכיבים סודיים, צעד לתוך המטבח והכריז על עצמו כ"בשלן הצ'ולנט הטוב ביותר בעולם", עזב אותי אומץ לבי. כיוון שחשתי כמו משתתף באולימפיאדה שהפסיד במירוץ, הכרזתי כי אני פשוט שמחה להיות שם.

תחרויות לבישול צ'ולנט שהחלו לצוץ לאחרונה הן חג להתגלמות מזון הנשמה היהודית הזה, שהומצא לפני מאות שנים כדי לענות על הדרישות הייחודיות של החוק היהודי. כיוון שאסור להדליק אש בשבת, צ'ולנט – העשוי בעיקר מתפוחי אדמה ומשעועית – הוכן והועמד על האש לפני השבת והושאר לבעבע שם כל הלילה לארוחת הצהרים של יום המחרת.

צ'ולנט הוא יותר מאוכל – זוהי חוויה רב-חושית הממלאת את ביתך בקסם השבת. איך תתארו את הניחוח המדהים הזה? את הצבע? את הטעם הערב?

יופיו של הצ'ולנט הוא שאין שני צ'ולנטים שיוצאים בדיוק אותו הדבר – אפילו אם הבשלנים משתמשים באותו מתכון.

במשך דורות רבים, יהודים מכל רחבי העולם יצרו צ'ולנט בסגנון משלהם, כשהם משתמשים במרכיבים המשתנים מיבשת אחת לאחרת.

צ'ולנט ספרדי כולל ביצים; צ'ולנט עיראקי כולל עוף ואורז; צ'ולנט צפון אפריקני כולל גרגרי חומוס מבושלים. המכשול העיקרי המענה את אוהבי הצ'ולנט הוא כי אין מספיק שבתות בעולם שתאפשרנה לנו להכין את כל סוגי הצ'ולנט הקיימים בעולם.

הצ'ולנט עבר דרך ארוכה מאז ימי סבתך. ניתן להרחיב ולפתח אותו עד בלי די, כמו חוויה רב-תרבותית החוצה את כל הגבולות. אף שבאופן מסורתי הצ'ולנט הוא נזיד שעועית ותפוחי אדמה, הרי למעשה, המנה הזו יכולה להכיל כל דבר אחר שהטבחית רצתה לזרוק פנימה, כפי שהעידה שותפה שלי לדירה לשעבר, כשהיא משליכה לתוך הסיר נקניק ויין אדום (אינני ממליצה על זה).

המרכיבים משתנים לא רק לפי אזורים אלא גם ממשפחה למשפחה. בסיפור מתח בלתי פתור שהבלש הטוב ביותר לא יוכל לפענח, הרי אם אותו אדם מכין את אותו מתכון מדי שבוע, טעמו שונה תמיד.

הצ'ולנט שלי מייצג את נסיון החיים שלי. זהו תבשיל עשוי תפוחי אדמה, שעורה ושעועית – כמחווה למסורת העתיקה; בצל ותבלינים – כהכרה למרירות החיים; נקניקיות – תוך יראת כבוד למורשתי כאמריקנית מדור רביעי; וכן דבש וסירופ מייפל – למען מתיקות החיים.

אני מתארת לעצמי כי תערובת שכזו עושים בבתים יהודיים בכל רחבי העולם. אנו לוקחים את טוב לבנו ואת כל הפינות הקשות שלנו, ויוצרים את הצ'ולנט כמיטב יכולתנו. כאשר הנזיד שלנו רותח, אנו מקווים ליצור זיכרונות אישיים ושמחים מאוד, שיחזקו ויחממו את ילדינו במסעם לתוך העולם החשוך והקר. ואנו מתפללים כי יום אחד, כשהם יעמדו בפני אי וודאות בדרכם, הצ'ולנט ירומם אותם ויישא אותם חזרה לבית חם ולנשמה מלאה ומאושרת.

אני מערבבת את המרכיבים יחד, ביודעי שאחרי כמה שעות של חום, לנזיד יהיה טעם של אוכל מן השמים, והניחוח שיציף את ביתנו יהיה בושם השבת.

תחרות הצ'ולנט של בית הכנסת שלנו משכה 15 שפים. רובם היו גברים, שבישלו צ'ולנט פלפלי צ'ילי, צ'ולנט עוף, צ'ולנט קישקע, צ'ולנט ספרדי וכמובן, צ'ולנט מסורתי.

כשהגענו לבית הכנסת בשישי בערב, הסירים מילאו שני שולחנות ארוכים. הנאספים בחנו את תוכנם של הסירים והחל דיון תלמודי משהו.

"לצ'ולנט הזה יש טעם מאוד יהודי", שמעתי אישה אחת אומרת, בטרם הצביעה בעד צ'ולנט אחר. "זה מלוח מדי", אמרה אחת אחרת. חשתי התרוממות כשראיתי קבוצת אנשים מתגודדת סביב הצ'ולנט שלי, אך אז חברה שלי, שברור שלא ידעה שהוא שלי, לחשה, "את זה לא אהבתי". בדמיוני, רשמתי לפני להזמין צ'ולנט ממסעדה בפעם הבאה שהיא תאכל אצלי בשבת.

הטועמים ניסו וטעמו ולבסוף הצביעו על ידי זריקת פתקי נייר לתוך קופסאות.

כשהודיעו על התוצאות, גיליתי שהפסדתי, וכן הפסיד השף מלא הביטחון העצמי שהתברר כי המרכיב הסודי שלו הוא תפוחי אדמה משומרים. צ'ולנט העוף זכה בתחרות. בני התאכזב. "אבל, אמא", הוא קונן, "את מבשלת את הצ'ולנט הכי טוב".

זרחתי מאושר, כי קלטתי שבפינה אחת בעולם, לפחות, תמיד אשאר כוכבת.

יום אחד, הוא יצא אל העולם כדי לטעום תבשילים אחרים ולבשל את תבשיליו שלו. אך כל עוד יש לו נוסטלגיה למתכון הייחודי של הצ'ולנט של אמו – כל עוד הצ'ולנט שלי משמש כקסם המנחם של הבית, מצבי מצוין.

לא משנה לאן ייקחוהו החיים, הוא תמיד יגיע הביתה בזמן לשבת.