לפני כמה חודשים עקרה משפחתי סוף סוף אל הדירה ששיפצנו. כפי שיודע כל מי שפיקח אי פעם על פרויקט בנייה, מדובר בעניין יקר ורצוף ייסורים. אך תודה לא-ל, ביתנו יפה מאוד ובהחלט שווה את הזמן, את האנרגיה ואת הכסף שהשקענו בו.

היתרונות הם רבים, הן מבחינה אסתטית והן מבחינה פונקציונאלית – למשל, אין לי מושג איך משפחתנו בת חמש הנפשות הסתדרה בעבר עם בית שימוש אחד בלבד. במקום גבוה ברשימת היתרונות עומדת העובדה כי בחמשת החודשים שחלפו מאז שיפוץ הדירה, עדיין לא חזרה על עצמה הטראומה של גילוי עכבר בבית.

אמנם אינני אוהד עכברים, אך אני לא מגיב בהתקף פאניקה אם אני נתקל בראיות לכך שעכבר מתגורר בסביבה. אצל אשתי זה סיפור אחר לגמרי. בבתינו הקודמים היו מופיעים לעתים עכברים, וגורמים לאשתי לפתוח במתקפות-רבתי נגדם. המכרסמים מסיגי-הגבול הללו נאלצו להתמודד עם מבחר מלכודות, עם מתקנים המשדרים צלילים בתדר גבוה האמורים לעצבן עכברים, עם מיני רעלים, וכמובן, עם האנרגיה העצומה שהשקיעה אשתי בניקיון הבית מכל פירורים או כל דבר אחר העלול למשוך עכברים.

אין עכבר החושב להראות את זנבו בסביבת ביתנו שיש לו סיכוי כלשהו נגד אשתי – ולמעשה נגד שאר המין האנושי, המתנכל נחרצות לעכבר המעז לפלוש לבית מגורים.

אלא שאנחנו איננו אויביו היחידים של היצור האומלל.

החתול, שהוא אולי שיטת הפיקוח הטובה ביותר על מכרסמים, אורב לאורך מסדרונות הבתים (ולעתים גם בחנויות כאן בברוקלין) וממתין בסבלנות להזדמנות להרוג באכזריות את העכבר שהייתה לו החוצפה לפלוש לטריטוריה שלו.

האם זיהיתי אם-כן תכונה המשותפת לאשתי ולידידינו החתוליים – תאווה לחיסול מכרסמים?

מבחינה שטחית, אולי. אך למען האמת, הם שונים זה מזה שוני עצום.

החתול שמח על ההזדמנות לרדוף אחרי עכברים. הוא מפיק הנאה צרופה מ"משחק החתול והעכבר" ששיאו בהרג העכבר. את גן העדן היה החתול רואה כמבנה גדול רוחש עכברים שאותם יוכל לרדוף ולענות כל היום וכל הלילה.

לעומת זאת, אין דבר שהיה עושה את אשתי מאושרת יותר מן ההבטחה כי אף פעם בחייה לא תצטרך לראות עוד אף עכבר, גללים, קופסת קרטון מכורסמת או ציוד להשמדת עכברים.

עכברים מטפוריים הנם חודרניים אפילו יותר העכברים הפיזיים בעלי הפרווה. אלה יצורים מתועבים הפולשים לתוך חיינו ומותירים מאחוריהם "גללים" אפילו יותר גועליים והשפעות לא רצויות.

כולנו צריכים להתמודד עם גישות גרועות, התנהגויות לא בריאות והרגלים מעצבנים של בני/ בנות זוגנו, של ילדינו ושל ידידינו – אירועים המותירים "גללים" לא נעימים בדמות רגשות נעלבים ואמון פגוע.

היה נחמד אילו יכולנו להתעלם מן העכברים הללו, אך החיים לא מאפשרים לנו את המותרות הללו. השאלה איננה אם להתמודד עם הנושאים הללו, אלא כיצד נוכל לעשות כן: האם נתמודד עם משימה זו כמו החתול, או כמו בעלת הבית?

האם אנו שמחים על ההזדמנות לעסוק בהטפות מוסר צדקניות מסוג אני-יותר-טוב-ממך; או שמא אנו ממלאים את החובה הלא נעימה הזו אך ורק מתוך כורח המציאות?

שכן, קיים אמנם הבדל יסודי בין העכבר הממשי לבין העכבר המטפורי:

העכבר הממשי לא יודע את ההבדל שבין שני הטורפים המציקים לו.

אך כאשר העכבר הוא ידידך – או מעשה ידיו – אזי הוא יודע את ההבדל, ועוד איך!