נעמי (שם בדוי) בת 29. נשואה.

כבר 5 שנים שהיא נשואה. אין לה ילדים.

כבר 3 שנים שנעמי עוברת טיפולים. טיפולי פוריות קוראים להם. טיפולי פוריות. טיפולים שבעזרת השם, בסופם תזכה לפרי בטן.

טיפולים קשים המה: זריקות, כדורים, בדיקות דם, תופעות לוואי, גלי חום, זיעה קרה, לעיתים עלייה מטורפת במשקל, לעיתים הטיפולים כואבים, שורפים ומתישים.

מדידות חום שהורגות חלקים מהאהבה, נסיעות תכופות לבית הרפואה, המתנות מורטות עצבים במסדרונות ארוכים, צבועים בצבעי שמן נטולי חן, מנורות ניאון לבנות, ריחות השמורים רק לבתי הרפואה והרבה אנשים סובלים.

הקושי הוא לא רק פיסי. הקושי הוא גם נפשי ורגשי. כל טיפול מעורר מחדש את הציפייה המהולה בהתרגשות לתוצאה חיובית. וכשהתוצאה שלילית יש אכזבה, תסכול, כעס, תחושה של חוסר אונים על כך שאין שליטה על הגוף, שהגוף לא משתף פעולה, תחושה של בוגדנות כאילו הגוף בגד שוב.

המבטים של האנשים, היא אומרת, הם הדבר הקשה מכולם. מבטי החמלה. הציקצוק בלשון.

המבטים האלה גורמים לך להרגיש שאת מסכנה. נותנים לך תחושה שאת לא ממלאה את תפקידך בעולם, שאת כלום. אפס.

הקנאה הבלתי נשלטת כל פעם כשחברה, גיסה, אחות או שכנה יולדת. ושאלת "הלמה לי אין" צפה ועולה כל פעם למראה אישה הדוחפת עגלה.

המבוכה כשיושבים יחד עם בני משפחה שמשתדלים להוריד מעט מהפרופיל ההורי שלהם, שמנסים כמה שפחות להחצין את התפעלותם מבנם מחמדם. משפטים שנפסקים באמצע והמבטים שעוברים מאחד לשני. והמתח באוויר.

"בן לו היה לי ילד קטן", כתבה המשוררת רחל. אני, אומרת נעמי, שוזרת את המשפט הזה בכל תפילה בבכיות עצומות לתוך הכרית בכל לילה. מתחננת לבורא העולם שישלח לי נשמה אחת מתוך אוצר הנשמות. נשמה אחת.

יש לה גם רגעים מתוקים. אלה הם אותם הרגעים של החלומות בהקיץ בהם היא מתנתקת מהמציאות. מדמיינת כיצד הוא יראה, איזו היא אימא תהיה.

"אני ממש יכולה לראות אותו, להריח אותו, כמעט להרגיש את מגע גופו. מדמיינת כיצד אקרא לו בשמו – או אולי בשמה. אני יכולה לראות את עצמי משחקת איתו, מתגלגלת על השטיח בצחוק למראה חיוכו, או אולי חיוכה. מדמיינת איזה מין ילד הוא יהיה. למי יהיה דומה? מדמיינת אותו קורא לי אימא".

אין ספק שכל חייה סובבים סביב הרצון העז בילד. כל התפילות, הדמעות והתחינות לבורא עולם נסובים סביבו.

הקריירה? היא מגחכת. הקריירה? זה בשביל להעביר את הזמן. שלא אשתגע בין טיפול לטיפול.

שאלתי את נעמי האם חשבה פעם להפסיק את הטיפולים.

בחיים לא! אני רוצה ילד!!! הזדעקה ממש.

נעמי רוצה להיות אימא. נעמי רוצה ילד. כמו כולנו.

מאיפה נובע הרצון העז הזה ללדת ילד? לעיתים הוא אפילו נראה אפילו חסר היגיון. מהו הרצון עז שמניע אלפי נשים לעבור טיפולים קשים ויקרים שמייסרים את הגוף ותובעים כוחות נפש עצומים?

נכון, ישנם רגעים רבים של כיף ונחת מהילדים, אבל אם נתעלם לרגע מהרגש ונחשוב בהיגיון קר מה זה אומר לגדל ילד, לא ממש נרצה אותם. הם עולים הרבה כסף ולוקחים מאיתנו את חירותנו. ילדים זה שמחה אבל לא רק: זה גם לקום בלילה, כאב שיניים, התמודדות עם מוסדות החינוך, ריצות לרופא; ילדים זה אימא תקני לי – הוא אמר לי – הוא עשה לי – הוא לקח לי; ילדים זה "תכיני לי חביתה עכשיו" כשאת עם רגל אחת בחוץ לבושה במיטב מחלצותייך וממהרת לחתונה.

ובכל זאת אנחנו לא מסוגלים לדמיין את חיינו בלעדיהם. ואנחנו יולדים ילד ועוד ילד ורוצים עוד אחד ומוכנים לעשות הכול שיהיה לנו לפחות אחד.

לפעמים כשאני מנסה להיזכר איך היו חיי לפני ששני ילדי נולדו, מציפה אותי מין תחושה אפלה של ריקנות.

בתפילת שחרית של שבת, בתפילה הפותחת במילים "נשמת כל חי", נאמר: "כי כל פה לך יודה, וכל לשון לך תשבע, וכל עין לך תצפה, וכל ברך לך תכרע, וכל קומה לפניך תשתחווה. וכל הלבבות יראוך, וכל קרב וכליות יזמרו לשמך, כדבר שכתוב כל עצמותיי תאמרנה:..."

נשאלת השאלה: האם העין תצפה? הפה יודה? הלא העין היא שלי, הפה שלי, הברך שלי והלב שלי אף הוא. כל האיברים הם חלק בלתי נפרד ממני. מדוע לא נאמר "אני יודה, אני יזמר, אני יכרע?"

כאן טמונה התשובה.

לכל איבר בגוף יש תפקיד וישות משלו, ולפיכך כל איבר מהלל את הבורא באופן פרטי.

לכל איבר יש גוף ונפש, או כפי שמכנים זאת כיום 'אנרגיה.' אנשים שנכרת להם איבר מהגוף מדווחים על "כאבי פנטום" - גירודים או כאבים באותו איבר שכבר איננו. כיום, בעזרת מצלמות משוכללות המצלמות אנרגיה, ניתן לראות כיצד עלה שנחתך לשניים מצולם בתמונה כעלה שלם. משום שמה שמרכיב כל איבר וכל דבר בעולם זה גוף הדבר החומרי והנפש – האנרגיה – שלו.

הגוף שלנו מורכב מפרטים בעלי יכולות וכוחות שונים למילוי תפקידם. עין לראות, אוזן לשמוע. אנחנו מורכבים מאברים ייחודיים, שלכל אחד מהם תפקיד ורצון משלו ויחדיו הם מרכיבים גוף שלם.

גם הרחם.

לרחם של האישה יש תפקיד: לבנות בתוכו הריון, לגדל בתוכו את ילדינו. הרצון העז הזה ללדת, הרצון הזה שהוא מעל לכל רצון, התחושה של המימוש העצמי הכי גדול, נובעת מאותו איבר שנקרא רחם.

בורא העולם הטביע בנו את הרצון ללדת, והוא הטביע זאת ברחם. ברחם אין היגיון קר או התלבטות בין כן ולא. יש בה רק רצון לעשות את תפקידה בדיוק כמו כל איבר אחר בגוף. העין רוצה לראות, האוזן רוצה לשמוע, והרחם רוצה להשתתף עם הבורא ביצירת נזר הבריאה.

הרצון העז ללדת ילד מוטבע בנו הנשים בתוך גופינו, בתוך רחמנו. לפיכך בניגוד לגברים אנו לא מצוות על פרו ורבו.

אנחנו לא צריכות לקבל ציווי לעשות זאת. אנחנו פשוט רוצות. זה בתוכנו. נקודה.

נעמי אינה מוותרת וממשיכה בטיפולים, מתפללת ומתחננת לאלוקים שיזכה אותה בפרי בטן, שיזכה אותה למלא את התפקיד הכול כך מיוחד שהועיד רק לנו הנשים: ללדת.