"מר אלכסנדר גורביץ', אני מצטער לומר לך שבשל הפיחות בשקל יהיה עליך להוסיף עוד ארבעים אלף שקלים". אלכסנדר, כירופרקט במקצועו, לא היה עשיר גדול. הוא חסך במשך כמה שנים עד שהצליח להגשים את חלומות, רכישת דירה גדולה אי-שם במרכז ירושלים. אבל עם תוספת הסכום הפתאומית הוא בכלל לא ידע האם הוא יצליח לעמוד בכך.
הוא עשה את דרכו דרך הרחובות הצרים של שכונת גאולה, הולך לבית הכנסת לתפילת מנחה וערבית. הוא עבר ליד הסופרמרקט של סטפנסקי והמחשבות החלו לרוץ במוחו...
הוא נזכר ברגעים הראשונים בהם הוא הגיע לאדמת ארץ ישראל, עם אישה וילדים אך ללא עבודה. לאחר שהות קצרה במרכז הקליטה הוא התבקש לעבוד כמטפל אצל קשיש בשם שמעון סטפנסקי. הוא הופתע לגלות שהזקן – שבקושי יכל ללכת – היה למעשה בעל של בית עסק רווחי במיוחד. כעת, כשהוא סובל מאלצהיימר, קשה היה לדמיין שהוא אי פעם עמד ופיתח עסק מוצלח.
הילדים של שמעון שמחו מאוד כשאלכסנדר הפך להיות המטפל של אבא שלהם. שמעון שמח קצת פחות. "אתה רוצה להרוג אותי" הוא היה אומר. "שלחו אותך אליי כדי לחסל אותי".
היו רגעים בהם שמעון היה צלול; רגעים נדירים למדי. באותם פעמים אלכסנדר היה מוביל אותו אל הספסל בגן השכונתי ומשוחח עמו על דא ועל הא. אבל בדרך-כלל, שמעון היה שותק, כאילו חושב על דברים עמוקים במיוחד. אלכסנדר היה מבשל, מבצע קניות, מקלח ומשכיב אותו לישון.
כשהוא נכנס לבית הכנסת, מחשבותיו של אלכסנדר לקחו אותו כמה שנים אחורה, אל הפעם הראשונה בחייו בה הוא נכנס לבית הכנסת, כשהוא דוחף את כסא הגלגלים של שמעון. הוא התבייש בחולצה הצבעונית שלו מול כל המתפללים שהיו לבושים בשחור ולבן, ופשוט רצה לא לבלוט.
אחד מהמתפללים, יהודי מבוגר עם עיניים מחייכות, ניגש אליו. "למה אתה לא מגיע להתפלל?" הוא שאל. הנימה הידידותית בה נשאלה השאלה נגעה לליבו של אלכסנדר. כאילו היה זה חבר קרוב שמתפלא מדוע הוא לא זכה לביקור לעתים יותר תכופות. עבור אותו מתפלל, הוא לא היה "המטפל הרוסי", הוא היה חלק, שייך.
"אני לא יודע איך מתפללים" הוא השיב.
עיניו המחייכות של המתפלל הרצינו מעט. "זה בסדר גמור, אנחנו נלמד אותך".
וכך החל המסע של אלכסנדר ליהדות. מסע במהלכה הוא גילה יהלומים יפהפייים, אבל לא אלו שמסתתרים במכרות באפריקה אלא אלו שהסתתרו בתוך ליבו. צמאונו ליהדות לא ידע גבולות והוא הקדיש עשרות שעות ללימוד התורה. המסע המשיך גם כשאלכסנדר עשה הסבת מקצוע והחל ללמוד ולעבוד ככירופרקט, עבור מתפללי בית הכנסת הוא נשאר בדיוק אותו דבר: חלק מהמשפחה.
התפילה החלה. קרני שמש של שקיעה חדרו מבעד לחלונות ונחו על פני המתפללים. אלכסנדר שוב נזכר בשמעון סטפנסקי.
זה היה בדיוק בשעות הערב, כשהשמש שקעה ברקע. אלכסנדר חזר מקניות ונכנס אל המטבח. שמעון יצא לעברו עם סכין מטבח, מכוונת לעברו. "הגעת לכאן כי אתה רוצה להרוג אותי" הוא אמר.
"שמעון, הגעתי לכאן כי אני רוצה לעזור לך" אמר אלכסנדר ברכות. "אתה רוצה שאעזוב?"
שמעון שתק.
"אוקיי. אני אלך".
שמעון שמט את הסכין שנפלה על השולחן. הוא החל לבכות.
"מי אתה?" הוא שאל כשהוא מחה את דמעותיו.
"אני אלכסנדר. המטפל שלך. תוכל בבקשה לנסות לזכור אותי?"
"אל תנסה לגרום לי להאמין בשקרים האלה".
אלכסנדר נאנח. הוא הוביל בעדינות את שמעון אל הספה, הגיש לו ארוחת ערב והשכיב אותו לישון.
אלצהיימר. נדל"ן. משכנתא. בית כנסת. הכול התערבב לו בראש. "אתה צריך להודות לבורא העולם על מה שיש לך" הוא הזכיר לעצמו, שב אל הסידור ומלטף את דפיו.
התפילה נגמרה, אבל אלכסנדר נשאר בבית הכנסת כמה רגעים נוספים. "אבי שבשמיים" הוא לחש, "אני רוצה לקנות את הדירה שיהיה לנו מקום נוח לגדל בו את ילדינו. אם זהו רצונך, אנא תעזור לי לעשות זאת".
כשהוא סיים להתפלל, תחושה של שלווה פשטה עליו והוא חזר הביתה. בסלון כבר נפרסו המיטות לילדים, כמו בכל ערב. הילדים היו בפיג'מות וריח של ארוחת ערב טעימה עמד באוויר. אשתו, הלנה, עמדה במטבח הקטנטן ונעצה בו מבט מוזר.
"לא אמרת לי שדיברת איתם" היא אמרה.
"דיברתי עם מי?"
הלנה ניגבה את הידיים והסירה את הסינור. אלכסנדר הבין שמשהו קרה, והוא עקב אחריה בעיניו. היא ניגשה אל הכוננית והוציאה משם מעטפה קטנה.
"אולי זו הלוואה?" היא שאלה בקול מעורב בסקרנות וקצת כעס.
אלכסנדר הסתכל על שם השולח. "משפחת סטפנסקי" היה כתוב שם. "זה הגיע לכאן עם שליח לפני חצי שעה" היא אמרה. "אתה כן דיברת איתם, נכון?"
בתוך המעטפה היה מונח צ'ק לפקודת אלכסנדר גורביץ'. הסכום היה ארבעים אלף שקלים. "לא דיברתי איתם כבר כמה שנים, מאז ששמעון נפטר" הוא השיב.
"הלוואה?" חזר בנו של שמעון סטפנסקי על המילה, כשאלכסנדר התקשר אליו כדי לברר מה בדיוק קרה כאן. "לא, זו לא הלוואה. סוף-סוף עורך הדין שלנו סיים לעסוק בצוואה של אבי זכרונו לברכה. היה כתוב שם שהוא מבקש לתת לך ארבעים אלף שקלים".
(הסיפור אמיתי, אך שמות האנשים שונו כדי להגן על פרטיותם)
כתוב תגובה