משה קדמי היה מתפלל קבוע בבית הכנסת נצח ישראל אי-שם בצפון הארץ. מדי בוקר הוא היה מתייצב בשעה שש וחצי לתפילת השחרית ובידו הטלית והתפילין. מתפללי בית הכנסת ותושבי השכונה כולה רחשו לו כבוד סמוי בשל מקצועו המכובד ודיבורו המאופק והשקול.

כאשר התקרב ובא היום הקדוש ביותר בשנה, עשה משה את ההכנות הראויות. הוא ביקש סליחה ממתפללי בית הכנסת ("סליחה? מעולם לא פגעת בי" השיב לו אחד מהם), רכש מחזור מהודר בכריכת עור והוציא מן הארון את הכיפה הלבנה.

בבוקרו של יום הכיפורים ישב אדון קדמי ולפניו המחזור הפתוח. הוא ביקש להתרכז בתפילת החזן אך מחשבותיו נדדו אל הספסל האחורי, זה שהיה ריקן בדרך קבע וכעת היה מלא במתפללים שונים שזו הפעם היחידה בשנה בה רגליהם דורכות על מפתן בית הכנסת. הוא הגניב מבט חטוף לאחוריו. הנה יושב לו קובי, עבריין ידוע (בשכונה כינו אותו ספק בהלצה ספק ברצינות "קובי המאפיונר"). על פניו ניכר כי הוא מבולבל ולא יודע כיצד עליו להתנהג בבית התפילה. "וכיצד עליו לדעת"? חושב משה לעצמו. "הן במשך השנה כולה הוא מטיל את חיתתו על נערי השכונה, שולח את ידו במלאכות לא ראויות ויש האומרים כי אף סוחר סמים הוא בסתר. מה לו ולבית הכנסת, במקום הקדוש ביותר בשנה"?

הוא ניסה לנער את מחשבותיו המטרידות ולהאזין לקולו הערב של החזן, אך שוב עיניו נדדו אל הספסל האחורי. בצד הספסל, סמוך לדלת הכניסה ישב לו יואב, הילד האוטיסט. אמו החד-הורית ביקשה להביא אותו אל בית הכנסת ביום הקדוש בשנה, אך בשל קשיי הדיבור שלו הוא לא היה מסוגל להוציא מפיו מילת תפילה אחת כראוי. "גררר... גרררר..." הוא נאנח וגרגר הברות לא מובנות. "כך נאה וכך יאה"? המשיכו מחשבותיו של משה להציק. "אכן, אני מרחם על אמו... אך האם היא לא מבחינה שהוא מפריע לכל המתפללים בנהמותיו המשונות"?

כמעט רגע ומשה מחליט לגשת אל הרב לאחר יום הכיפורים ולבקש ממנו להוציא כרוז מיוחד בשכונה הקובע כי רק מתפללים קבועים יכולים להשתתף בתפילות יום הכיפורים. כך, רק אלו המעוניינים לשפוך את שיחם באמת יבואו לבית התפילה הוא חושב.

מחשבותיו נדדו אנה ואנה; עייפות משונה נפלה עליו והוא נרדם, ובחלומו...

אולם רחב ידיים גדוש באנשים המתרוצצים אנה ואנה. "היכן אני נמצא"? הוא מנסה לברר, אך איש לא משיב לו. הוא מבחין כי כולם ממהרים לכיוון מסוים ובידיהם חבילות רבות-משקל.

משה מיהר להתקדם לעבר מוקד המהומה, ולפניו נגלו מאזני-ענק. על הכף הימנית נכתב באותיות זהב "זכויות", ואילו על הכף השמאלית נחרט באותיות שחורות, קודרות משהו "חובות".

זהו עולם האמת! חשב משה לעצמו בחרדה. הוא הצטנף בפינה כשהוא צופה במתרחש בחשאי.

קבוצות קבוצות מלאכים המשיכו לזרום ובידיהם חבילות; חלקם הטילו את חבילותיהם אל כף הזכויות שהלכה והתמלאה ("תודה לא-ל!" חשב משה) אך האחרים הטילו אותם אל כף החובות שהלכה והתמלאה אף היא ("אוי ואבוי" לחש משה בשקט). אט-אט פסקו המלאכים להגיע, דממה השתררה באולם – המאזניים היו שקולות!

"המתינו, המתינו"! נשמעה זעקה מקצה האולם. שני מלאכים הגיעו בריצה ובידיהם חבילות... משה אזר אומץ והתקרב כדי לצפות במחזה מקרוב.

המלאך האחד אחז חבילה גדולה עליה נכתב באותיות מאירות עיניים "תפילתו של קובי המאפיונר". החבילה הכילה פסוקי תפילה. משה בחן אותם מקרוב: האותיות זהרו ונצצו באור מיוחד כמוהו לא ראה מעולם!

ובידי המלאך השני חבילה נוספת, עליה נכתב "תפילתו של יואב". לא היו בחבילה זו פסוקים, רק לב נוצץ וטהור. "אלוקים מקבל את תפילתו שנבעה מלב זך" הרהר משה בהתפעמות.

המלאכים השליכו את חבילותיהם אל כף הזכויות, והכף מיהרה לנטות על צידה. קריאות הפתעה והתרגשות נשמעו מכל עבר....

משה פקח את עיניו. "האם היה זה חלום שווא או שמא דמיון" תמה מר קדמי, ושמע את החזן מסלסל בקולו:

"ואביתה תהילה: מזיו שונה, מזוהר כבה, מחסרי שכל, מחורשי רשע – והיא תהילתך".