לפני כאלף שנה חלה ירידה בהתפתחות הישובים היהודים הגדולים אשר בבבל. תקופת הגאונים רבת ההוד באה לקיצה, ומרכז הכובד של החיים היהודיים עבר מערבה, לאורך החוף של הים התיכון. הישובים היהודיים במצרים, תוניס, ספרד ואיטליה פרחו ושיגשגו ובהם מנהיגים רוחניים בעלי שיעור קומה.

ביום בהיר אחד, בשנת ד'תש"ס (בערך), עמדו ארבעה רבנים על סיפון אוניה ששטה במימיו הכחולים של הים התיכון. הם היו ידידים טובים שהפליגו יחדיו מהעיר בארי שבאיטליה כדי לנסוע לסיפונה.

ארבעתם היו גדולי הרבנים של דורם. שמותיהם: רבי שמריהו, רבי חושיאל, רבינו משה בן חנוך (שהפליג יחד עם אשתו ובנו חנוך) ורב רביעי ששמו לא ידוע.

באותם הימים התחבורה הימית היתה מסוכנת למדי עקב פעילותם של שודדים שהיו מתנפלים על אוניות שלוות, רוצחים את נוסעיהם ושודדים את כספם. במקרה הטוב היו השודדים "מרחמים" על קורבנותיהם ומוכרים אותם לעבדים.

אחד משודדי הים האכזריים ביותר היה רב חובל בשם איבן רומחיז. יום אחד, תוך שהוא משייט בסביבות חופי איטליה, הבחין השודד באוניה ולאחר קרב קצר ואכזרי כבש את האוניה ולקח את נוסעיה בשבי.

הוא הבחין בארבעת הרבנים ושמח כשהבין שהם יביאו לו הכנסה ניכרת. הוא כיוון את ספינתו לנמל אלכסנדריה של מצרים, שם הציע את רבי שמריהו למכירה. יהודי מצרים שילמו את הסכום האגדי שביקש כדי לקיים את מצוות פדיון שבויים.

עם שחרורו השתקע רבי שמריהו בעיר פוסטאט (הסמוכה לקהיר). לאחר שיהודי המקום עמדו על טיבו ועל למדנותו הם ביקשו למנות אותו כרב ראשי עליהם. רבי שמריהו היה אסיר תודה ליהודי המקום שפדו אותו מן השבי, ובנוסף ראה לפניו שטח פעולה נרחב בייסוד ישיבות והפצת לימוד התורה בקרב יהודי מצרים. הוא החליט להישאר בעיר פוסטאט, שם היה אהוב על כולם ומכובד על יהודים ולא יהודים כאחד.


איבן רומחיז המשיך במסעו לאורך חופי אפריקה, עד שהגיע לעיר קירואן. כאן הוא "הציע" למכירה את רבי חושיאל, השבוי השני, ושוב הקהילה היהודית גייסה את סכום העתק שדרש השודד ופדתה את רבי חושיאל.

מאז ומתמיד רצה רבי חושיאל לבקר את העיר קירואן שהייתה מרכז יהודי חשוב בימים ההם. כעת הוא מצא את עצמו בעיר וראה בזאת מעשי ידי ההשגחה העליונה.

כאשר הציעה לו הקהילה המקומית את תפקיד הרבנות, סירב רבי חושיאל. הוא ידע כי חברו, רבי שמריהו, נולד בעיר זו וקיווה כי הוא ישוב ויקבל על עצמו את ההנהגה הרוחנית של עיר מולדתו. הוא שלח איגרת לידידו – שהיה, כאמור, בפוסטאט – וביקש ממנו לשוב לקירואן. אך רבי שמריהו לא רצה להסתכן בנסיעה נוספת בלב ים וכך קיבל רבי חושיאל את ההצעה.

הוא השתקע בעיר וייסד ישיבה גדולה ממנה יצאו גדולי ישראל ומאורי האומה. המפורסמים שבהם היו בנו של רבי חושיאל רבינו חננאל, ורבינו ניסים גאון, שניהם גאונים גדולים שהותירו את חותמם על התקופה.


השודד המשיך במסעו לספרד, שם מכר את השבוי השלישי ששמו לא ידוע לנו, ועמו נותרו רק רבינו משה, אשתו ובנו חנוך.

בדרך לספרד נתן השודד את עיניו באשת רבי משה, שמלבד היותה חסודה וצנועה הייתה אישה יפה מאוד. הוא הבטיח לה הרים וגבעות, התפאר בעושרו הרב והבטיח לעשות אותה ל"מלכת הימים" אם תישמע לו. תוך כדי שהוא מנסה לפתותה, שאלה את בעלה בלשון הקודש האם מי שמאבד את עצמו לדעת בנסיבות כאלו יזכה לחלק לעולם הבא או לא.

רבי משה השיב לה, ללא היסוס, בדברי הפסוק בספר התהילים: "מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים" (תהילים פרק סח). מיד כששמעה זאת קפצה האישה לים כדי להינצל ממזימותיו של השודד האכזר.

האסון דיכא את רבי משה ובנו שהפך יתום, אולם יחדיו הם קיוו לעזרת הבורא.


לאחר ימי נדודים נוספים הטילה האוניה עוגן בעיר קורדובה שבספרד. גם כאן נפדו רבי משה ובנו חנוך על-ידי הקהילה המקומית, אולם הם היו צנועים וענווים כל-כך עד שלא גילו לאיש על הידע הרב שלהם בכל מקצועות התורה. הם השתתפו בשיעורי הלימוד בישיבה הגדולה של קורדובה, אך לא התערבו בויכוחים כך שזהותם האמיתית לא נודעה.

יום אחד, כשרבי משה ישב והקשיב לשיעוריו של דיין העיר רבי נתן, קלטו אוזניו שגיאה של רבי נתן בסוגיה תלמודית מסויימת. לאחר השיעור ניגש רבי משה – שהיה ידוע בקורדובה בכינוי "השבוי" – אל רבי נתן והעיר לו על השגיאה, תוך שהוא מסביר את הסוגיה באור חדש. רבי נתן שהבחין מיד בגאונותו של השבוי, יצא אל חבריו והודיע להם שהוא לא ישמש עוד כדיין העיר מכיוון שגאונותו של ה"שבוי" עולה עליו פי כמה. לבסוף הוא ביקש מחברי בית הדין למנות את רבי משה כדיין העיר.

מן אותו היום ואילך התפרסם שמו של רבי משה לא רק בקורדובה אלא בכל גלילות ספרד ובעולם היהודי. גדולי הדור שלחו אליו שאלות הלכתיות ועמדו עמו בקשר הלכתי הדוק. הישיבה הפכה במרוצת הזמן למרכז יהודי פורח ומשגשג ממנה יצאו גדולים כרבי יוסף איבן מיגאש, רבי יהודה הלוי והרמב"ם ז"ל.

השר היהודי המפורסם רבי חסדאי אבן שפרוט שהיה חבר ממשלת הכליף עבד אל רחמן היה ידידו האישי הטוב של רבי משה. הכליף עצמו התפאר לא פעם על השם הטוב שיצא לקורדובה, הודות לפרסומה של הישיבה הגדולה שם.