אני קצת מבולבל. אנו עומדים לחגוג את חג השבועות ואומרים לי שזהו "זמן מתן תורתנו". אבל האם לא קיים חג נוסף שבו אנו חוגגים את התורה? שמחת תורה, נכון? אז למה אנו חוגגים פעמיים? מדוע לחגוג שני חגים שונים לזכר אותו הדבר עצמו?

התשובה לכך היא שבשמחת תורה אנו מסיימים את הקריאה השנתית בתורה. אנו מסיימים את ספר דברים ומתחילים את התורה מבראשית – בספר בראשית. יש לנו סיבה לחגוג את הישגי השנה שחלפה, ולכן אנו חוגגים.

וכיצד אנו חוגגים? אנו רוקדים עם התורה. האם ספר התורה נמצא על הבימה? לא, אנחנו רוקדים איתו במעברים. האם הוא פתוח לרווחה וכל אחד יכול לקרוא בו? לא, הוא סגור ומכוסה. כיוון שבשמחת תורה מזכירים לנו, שאפילו אם יהודי לא למד את התורה במשך השנה כולה, חלילה, עדיין התורה שייכת לו. אפילו אם התורה הייתה עבורו כספר חתום, עדיין לכל יהודי יש קשר בעל שורשים עמוקים לתורה. כפי שאנו קוראים בשמחת תורה "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". לכל יהודי ויהודי, לכל הקהילה כולה, יש קשר פנימי עמוק לתורה. התורה אינה נכס פרטי של העלית האינטלקטואלית. תלמידים חכמים ופשוטי העם, אקדמאים ומי שאינם יודעים קרוא וכתוב – לכולם שייכת התורה באופן שווה.

אבל מגיע זמן שבו צריך לפתוח את הספר. אנו לא רוקדים כל השנה עם התורה כשהיא מכוסה בפרוכת. אנו נוהגים כך רק בשמחת תורה. אבל עלינו גם לפתוח אותה, לקרוא בה, ללמוד אותה, לשאול שאלות ולהכיר טוב יותר את מורשתנו. עלינו ללמוד להכיר את התורה מבפנים, להבין את התורה גם כספר טקסטואלי.

הזמן לכך הוא מדי יום ביומו. אבל יום השנה למתן התורה הוא שבועות. זהו הזמן שבו אנו חוגגים את התורה כספר של חוכמה, כקוד מוסרי, כמערכת אתית וכפנס מאיר שמנחה אותנו בדרכנו ובחיינו. חג השבועות מזכיר לנו שהתורה אינה רק קישוט טקסי יפה ומטופח שאותו אנו מעריצים ושעמו אנו רוקדים בשמחת תורה, אלא זהו מקור החוכמה שלנו, כל הידע וכל ההבנה שלנו אודות החיים ואודות האופן שבו עלינו לחיותם.

לפני כמה שנים הייתי נוכח בחגיגת הכנסת ספר תורה באחת הקהילות היהודיות הסמוכות ליונהסבורג, עיר מגוריי. הנואם האורח היה הרב וולפא מראשון לציון. ברצוני לשתף אתכם במשל הולם בו הוא השתמש במהלך הדברים שנשא שם. הוא סיפר את הסיפור הבא.

היה היו שתי אחיות. האחת נישאה לאיש עשיר, ואילו בעלה של השנייה היה עני. אולם למרבה האירוניה דווקא האחות העשירה הייתה עצובה. אחותה לא יכלה להבין מדוע היא אומללה כל-כך. "הרי הוא מפרנס אותך יפה. הוא קונה לך בגדים יפים ותכשיטים יקרים. הביטי ביהלומים שלך! מדוע את כל כך עצובה?"

על כך השיבה האחות העשירה, "בעצם, אחותי, אני מקנאה בך. יש לך קשר אוהב ונפלא עם בעלך. כן, בעלי באמת קונה לי דברים יקרים, ונכון שהוא מוציא עלי לא מעט כסף. אבל בעלך מבלה אתך מזמנו, ובעלי לא".

אנו עשויים לקשט את התורה שלנו בגלימות קטיפה ובכתרי כסף, בפרוכות ובפעמונים, אולם כל הקישוטים היקרים לא מתקרבים אפילו בערכם להקדשת זמן לתורה. והתורה לא מאושרת וזועקת, "תודה על הכסף, תודה על הקישוטים, אבל מה שאני באמת רוצה זה אתה! אני רוצה את הזמן שלך, את הדעת והתבונה שלך. אני רוצה אותך!".

אין ספק שאחד המאפיינים האירוניים העגומים יותר של החיים היהודיים כיום הוא שהדור המשכיל שלנו כל כך בור ביחס למורשתו שלו. כיצד יתכן שמתוך עמנו באו האנשים המצליחים ביותר במקצועות השונים ובתחום המסחר – ואפילו ענקים בתחום התעשייה – אבל הידע אודות החוכמה היהודית שלא תסולא בפז שלנו נמצא בשפל המדרגה? מדוע המוחות המבריקים ביותר בתחום המשפטים מעולם לא קראו ולו עמוד בודד בתלמוד? מדוע ילדי המחשב המתוחכמים ביותר מעולם לא החזיקו סידור תפילה? מדוע הפרופסורים מן האוניברסיטאות הטובות ביותר במדינה מסתפקים בהשכלה יהודית של בני 12, ומבוגרים אינטליגנטיים ובשלים מסתפקים בתוכנית לימודי יהדות שמתאימה לגן הילדים?

לכן, בחג השבועות מזכירים לנו שאנו צריכים לפתוח את הספר ולבלות יותר זמן איתו, כלומר ללמוד את התורה לימוד חדור במשמעות ובכוונה פנימית.

באופן מעשי, זהו הזמן שבו על האדם להתחייב להקדיש זמן קבוע ללימוד התורה. בכל קהילה ישנן כל כך הרבה אפשרויות שמהן ניתן לבחור. יהא אשר יהא מקומנו בלימוד התורה, על הלימוד שלנו להיות סדיר וקבוע. עלינו ללמוד תורה בזמנים קבועים שאין עליהם עוררין.

וכיוון שזוהי תקופת מתן התורה, אנו בטוחים שהתורה אכן תינתן לנו שוב אם רק נעשה מאמץ כן להשיג אותה. יש לקוות שחג השבועות הזה יהיה עבורנו לא רק זמן מתן התורה – שכן זוהי מלאכתו של אלוקים – אלא הזמן לקבלת התורה – שכן זוהי מלאכתנו שלנו והאחריות לכך מוטלת על כתפינו.