המושג מתן תורה צריך להוות הוראה נצחית עבורנו. אין זה רק חג שאותו אנו חוגגים, מדי שנה, לזכרון מתן תורה – מאורע היסטורי שאירע לפני אלפי שנים, אלא אנו חייבים, בכל שנה, לחיות עם "מתן תורה" כמאורע המתרחש כאן ועכשיו.

מה מלמד אותנו מתן תורה? אחד המקומות הטובים ביותר למצוא תשובה לשאלה הזו, הוא "פרקי אבות". חכמינו זכרונם לברכה קבעו שלימוד פרקים אלו הוא ההכנה הטובה ביותר לקבלת התורה, והורו ללמוד את ששת הפרקים הללו בשש השבתות שבין פסח לשבועות.

הבה נעיין במשנה הראשונה של פרקי אבות, משנה חשובה במיוחד (לא סתם הוצבה המשנה במקום הראשון). המשנה פותחת "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". אנו מסיקים מכך לקח מידי: מה עשה משה כאשר קיבל את התורה? הוא לא אמר "איזה בר-מזל אני, קיבלתי את התורה, אשב לי לבדי ואלמד אותה"; הוא מסר אותה לתלמידו, יהושע. האהבה שהיתה בלבו של משה רבינו לאחיו היהודים חייבה אותו לשתף אותם בתורה שקיבל.

בפרקי אבות מוזכר רק שהוא מסר את התורה ליהושע, אך אנו יודעים שהוא לימד אותה גם לאהרן, לבניו, לשבעים הזקנים וכן הלאה. הם, מצידם לימדו אותה לאחרים. במלים אחרות, זה היה הרעיון מאחורי קבלת התורה. אנו מקבלים את התורה כדי להעביר אותה לאחרים.

נקודה נוספת שיש להסיק לגבי מתן התורה: התורה שונה משאר מדעים בכך שבעוד מדעי החול האחרים יכולים להיות לימוד תיאורטי בלבד, נאמר, לימוד חשבון או בוטניקה, איש לא מצפה מן הסטודנט לעשות שינוי בדרך חייו. הבוטניקה לא עושה את האדם מוסרי יותר, טוב לב, בעל טוב לרעייתו או משהו מעין זה, היא לימוד לצורך רכישת ידיעות בלבד. התורה, לעומת זאת, אינה מקצוע או לימוד בבית הספר. היא חייבת להשפיע על הדרך בה אנו מרגישים, חושבים, מדברים – והחשוב ביותר – מתנהגים בפועל.