אתה חושב שברנרד מיידוף ידע שההונאה שלו תקרוס ביום בהיר ותזכה אותו בדיראון עולם?

ומה עם צ'רלס פונזי (שחייו הונצחו תחת הכותרת "הונאת פונזי"?)

אפילו אם הם היו מבינים שסביר וההונאה שלהם תיחשף ביום מן הימים, מן ההכרח ש היה אצלם איזה נתק מן הרעיון הזה. אתם יכולים לתאר לעצמכם מישהו שחי ביודעין חיים שיזכו אותו בבושה וחרפה למשך דורות? עבורי זה בלתי נתפס.

אלא שאנחנו עושים זאת כל הזמן, בקנה מידה הרבה יותר קטן.

כמה פעמים אנו אוכלים ביודעין דברים ש"אינם מסייעים" לבריאותנו? כמה פעמים אנו עוסקים באיזו פעילות מענגת, אף שאנו "יודעים" שאנו עתידים להתחרט על כך?

זו תופעה נפוצה.

מדוע?

כי יש הבדל בין לדעת ל- לדעת.

אני יכול להבין משהו באופן קוגניטיבי, ועדיין לא לחוש את הרלוונטיות שלו. כמו למשל, כשאני יודע שנקניקיות עשויות מחומרים לא בריאים, אבל...

ידיעה אמיתית מתרחשת כשהרעיון חודר עד הסוף, כשאני מרגיש את הרעיון ומתחבר עמו.

תאר לעצמך שאדם מנפאל – בעל שם נפאלי, בלתי מוכר לנו – היה זוכה בלוטו ב- 100,000,000 דולר.

איך היית מגיב? סביר שהיית מעכל את המידע וממשיך הלאה.

אבל מה היה קורה אילו היה זה מישהו שאתה מכיר? האם זה עדיין היה נשאר בבחינת מידע יבש או חדשה מסעירה?

מבחינה קוגניטיבית, הבנת את העובדות כבר במקרה הראשון. אתה "ידעת" מה קרה, אלא שזה לא היה רלוונטי כל כך מבחינתך.

במקרה השני, מה שתפס אותך זו העובדה שהמידע הזה היה רלוונטי לך באופן אישי.

בשפת התורה, ידע – או "דעת" – הוא יותר מסתם הבנה, זהו חיבור, קשר. התורה משתמשת במונח הלא רגיל "דעת" כדי לתאר את יחסי הנישואין של אדם וחווה ("והאדם ידע את חוה אשתו" – בראשית ד, א), כיוון שידע פירושו קשר עמוק.

הנקודה שאותה אני רוצה להבהיר היא, שהמלים שקראת זה עתה, מוטב שלא תהיינה סתם עוד מושג אקדמי (כלומר, מעניין, אך לא רלוונטי באופן אישי). כשאנו מכירים בנקודה עקרונית, או לומדים שיעור חדש באשר לניהול חיי היומיום שלנו, אזי ההכרה היא רק ההתחלה. השלב הבא הוא המקום שבו מתחילה העבודה על שינוי אופיינו, תוך עבודה פנימית מאומצת של ידיעה והפנמה של הרעיון.

"כוונות טובות" תיאורטיות סוללות כביש ידוע היטב.

ידע שהופנם באיטיות מוביל אותך בשביל של חיים בעלי משמעות.

השביל הראשון הוא לחיות חיים שטחיים בלבד. השביל השני משמעו לחיות את החיים. נקודה.