קיראו לה המפלצת ירוקת העיניים. קיראו לה קנטרנות, קטנוניות, חוסר בטחון, מה שלא תקראו לה. אני מודה ומתוודה: אני לא אוהבת שאחרים מגיעים להישגים טובים משלי. אני חשה אי נוחות בנוכחותם של אלה שמוכשרים יותר או מצליחים יותר ממני.

זו דרך חיים שאין בה הרבה סיפוק. להציץ תמיד מעבר לכתף כדי לראות אם מישהו "עבר אותי" באיזושהי דרך, זה דבר שגוזל הרבה משמחת החיים. "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", כך אומרים חכמינו ב"פרקי אבות". אני מסכימה עימם בהחלט. אבל בתור מכורה לשלוש חפיסות קנאה ביום, קשה לי להיפטר מן ההרגל הזה. איך בעצם אפשר בכלל להיפטר מקנאה?

את התשובה לשאלה זו מצאתי בפרקי אבות פרק ד משנה א, אותו פרק המזהיר אותנו מפני מלכודת הקנאה:

"בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם... איזהו גיבור? הכובש את יצרו... איזהו עשיר? השמח בחלקו... איזהו מכובד? המכבד את הבריות." (פרקי אבות פרק ד, משנה א).

בבחינה מקרוב, ארבעת האמרות הללו מדגישות את ארבעת הגורמים הנפוצים ביותר לקנאה, ואף מעניקות ארבעה כלים רבי עוצמה למאבק בה:

1. איזהו חכם? הלומד מכל אדם.

הגורם הראשון לקנאה הוא התחושה של חוסר יכולת ושל חוסר כישרון. אני רואה כיצד אדם אחר מבצע ברוב חן ובקלילות משימה שלי קשה כל כך לבצעה, ומיד הקנאה עולה וגואה בתוכי. למה היא כל כך טובה בזה, ואילו אני כזאת מגושמת?

חכו. הקנאה כאן היא תגובה הרסנית. אני רואה את המצב בצורה שלילית בגלל שאני מתמקדת רק בחוסר היכולת ובקשיים שלי. האלטרנטיבה החיובית היא להתמקד במה שאני יכולה ללמוד מן הסיטואציה הזאת. היא טובה בזה. אני יכולה ללמוד את שיטותיה ואת גישתה ולנסות לגלות איך היא עושה את זה. אולי לא אהיה מסוגלת להעתיק את ההצלחה שלה בצורה מדויקת – כי אנו בני אדם שונים ולכול אחד יש סגנון וכישורים משלו – אבל אני בהחלט יכולה ליישם את הלקחים שאפיק כדי לשפר את יכולת הביצוע שלי. אלה שמצליחים במקום שבו אני נכשלת אינם רק יריבים שלי – הם מהווים מקור עשיר למידע רב ערך עבורי.

המשנה הופכת על פיה את הפרדיגמה הרגילה. החכמים אינם בהכרח בעלי הידע הרב ביותר, אלא אלו הפתוחים ביותר ללמוד.

2. איזהו גיבור? הכובש את יצרו.

גם במקרה זה, המשנה הופכת את הפירמידה על ראשה. עבורנו, הגיבורים הם אלו השולטים בהמוני בני אדם, כלומר מנכ"לים, נשיאים וראשי ממשלות. אנו מקנאים ביכולתם להזיז דברים, להוציא צווים ולנהל מאורעות עולמיים.

אך בן זומא דוגל בהשקפה ההפוכה. לשלוט באחרים זו אשליה. העוצמה היחידה שיש לנו היא ביחס לעצמנו.

כן, קנאה היא תגובה טבעית להצלחתם של אחרים, וכמוה גם המרירות, הדיכאון ותאוות הבצע. אבל יש לנו הכוח לבחור בטיב ה"יצרים" שלנו, בטיב הרגשות שימלאו את ליבנו. כמו גרגר החול המציק שהצדפה הופכת אותו לפנינה, כך אנו יכולים להפוך את רגשות הקנאה הטורדניים לאמצעי צמיחה והתפתחות פנימית. מדוע אנו מרגישה קנאה? מהו הדבר שחסר לי ושההשוואה עם מושא קנאתי שופכת עליו אור? כיצד ביכולתי לתקן חוסר או פגם זה?

איזה תכונת אופי שלי ביכולתי לחזק ולטפח?

3. איזהו עשיר? השמח בחלקו.

אותם בני אדם שחיים ממשכורת למשכורת (או גרוע מזה, שאינם יודעים מהיכן תגיע המשכורת הבאה) מתקשים שלא להתקנא במי שמסודר מבחינה כלכלית. דירתי מתפוררת ואילו להם – דירת מותרות. החופשה היחידה שיש לי מסתכמת בטיול בשמורת הטבע, ואילו הם – נוסעים לחו"ל כל שנה. אירוני הדבר, שסוג זה של קנאה פוגע בכולנו, ללא קשר למצבנו הכספי הממשי. אפילו אנשים החיים ברווחה כלכלית לא יכולים להתאפק מלבדוק את רמת ההוצאות הכספיות של שכניהם ושל מכריהם. עם העלייה ברמת חיינו הולכים גם הסטנדרטים שלנו ונעשים גבוהים, ובכך הם מבטיחים לנו מצב תמידי של חוסר שביעות רצון.

הדרך היחידה לשבור מעגל זה הוא להחליט שלא לשפוט את אושרנו בהתאם לנכסינו הפיזיים. עושר אמיתי משמעו ליהנות ממה שיש לנו ולחיות כל רגע במלואו. שוב, הבחירה בידנו: אנו יכולים להיות עשירים בכסף או עשירים בשביעות רצון (ואני הייתי בוחרת בשניהם גם יחד).

4. איזהו מכובד? המכבד את הבריות.

ברגע שהתחלתי ליישם באופן אקטיבי את משנתו של בן זומא כדי לעצור את קנאתי, גיליתי משהו מרענן. בעבר, כשהייתי שמה לב לאיכות מושכת אצל אדם אחר, הייתי מיד מחפשת בעצמי את האיכות התואמת, ולרוב לא הייתי מוצאת אותה והמבחן היה מסתיים "לרעתי". ואז נוכחתי לראות שאני יכולה להפוך לחלוטין את תגובתי הרגילה. במקום לדגור על מגרעותיי, הרבה יותר קל ונעים פשוט להעריך את הדברים היפים שיש לאחרים.

עובדה: אני רואה אישה לבושה יפה חולפת על פניי.

תגובה 1: אני כל כך שמנה ומרושלת.

תגובה 2: הלבוש שלה מוצא חן בעיניי. היא נראית כל כך תמירה וחיננית.

כשקנאתי מתעוררת אני יכולה להפוך אותה על פיה – מה מוצא חן בעיניי אצל האדם הזה? שכן, אמנם הקנאה היא רגש לא נוח שמשאיר אותי בתחושת נחיתות וריקנות, אבל ההערצה וההערכה הן רגשות חיוביים בהחלט. אני אף פעם לא מרגישה עשוקה או מבוישת כשאני מביעה הערצה או הערכה אמיתית כלפי אדם אחר. אפילו מערכות יחסים שבעבר היו כרוכות באי נוחות עברו שינוי משמעותי ברגע שלמדתי להתגבר על הקנאה הקטנונית ולהחליפה במחמאה כנה.

הקנאה היא רגש שמפריד ויוצר מחלוקת, שכן כשאני מקנאה, כל אדם הופך ליריב ולמתחרה שלי. איכות טובה באדם אחר הופכת עבורי לנקודה שלילית. אך ההערצה פועלת בדיוק באופן ההפוך. היא הופכת את כולנו לחברים בקבוצה אחת. אפילו אם חסר לי משהו, אני יכולה להעריך דבר זה אצל אחרים. אם מישהו מצליח מאוד בתחום מסוים, אני מודע לאלוקים שהוא נתן לאותו אדם את הכוח להגשים את מה שהוא/היא עושה. הצלחתם מועילה לי ומשחררת אותי להתמקד בדברים שאני עצמי טובה בהם. החיפוש אחר דרכים להעריך ולכבד בני אדם אחרים הוא חיפוש המביא למצב אמיתי של "שני הצדדים מנצחים" – זוהי מתנה שאני יכולה לתת, שלא גוזלת ממני דבר ושמעשירה רבות את האדם האחר.

כמעט כל אדם שאני פוגשת בו מצליח – מסיבה זו או אחרת – להיכנס לרשימת ה"נערצים" שלי. אנו באמת יכולים למצוא אצל כל אדם משהו שאפשר להעריך או אף להעריץ. אחרי ככלות הכול, אלוקים ברא את כולנו בצלמו, ומן הסתם הוא מקבל משהו מן העיסקה הזאת. אם אלוקים עצמו מוצא שאדם מסוים הוא בעל ערך, ודאי שאף אני מסוגלת לעשות כן.