פרשת חייו המופלאה של האמורא המפורסם רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש), מזכירה לנו במדה מסוימת את פרשת חייו של רבי עקיבא, משניהם אנו למדים עד כמה גדול הוא כח הרצון שבאדם. רבי עקיבא הפך לגדול התנאים בדורו למרות שהיה רועה צאן עד גיל ארבעים ולא ידע אף צורת אות. גם רבי שמעון בן לקיש היה מגדולי האמוראים והחכמים בתקופתו, למרות שעברו עליו שנים רבות בהם לא למד ולא שנה.

אולם הבה ונספר תולדות חייו כסדרם.

ילדות

ריש לקיש נולד בעיר המפורסמת ציפורי, שם ניהל רבינו הקדוש את ישיבתו הגדולה. משפחתו היתה משפחת תלמידי-חכמים מכובדת, ובגיל צעיר זכה לראות את רבינו הקדוש ואת התנאים הגדולים שבתקופתו. בישיבה זו גם נפגש עם רבו וחברו לעתיד, רבי יוחנן, אשר ישב שבע עשרה שורות אחרי רב והאזין לפלפולו על רבי יהודה הנשיא, אם כי הוא עצמו לא הבין את דבריהם.

שמעון הצעיר חונן בגבורה יוצאת מן הכלל והפיל את חיתתו על כולם. הוא התחבר לחברים בני גילו שגבורתם קדמה לחוכמתם והפך ל'מנהיג' החבורה. הם לימדו אותו הנהגות לא טובות, ולא חלף זמן ארוך עד שהוא פרק מעליו כל עול והתנכר לבני משפחתו.

חייו הצטיינו בהרפתקאות רבות ובמעשי גבורה אמיצים. פעם נפל בידי חבורת אוכלי אדם (קניבלים) שביקשו לרצוח אותו ולאכול את בשרו. בטרם עשו זאת, ביקש מהם ריש לקיש שימלאו את בקשתו האחרונה. הם נעתרו, והוא ביקש לכבול אותם ולהעניק לכל אחד מכה וחצי...

הם הסכימו לדבריו וחרקו שיניים כשנתן להם את המכה הראשונה. "אתם צוחקים ממני" קרא, "חכו, אני חייב לכם עוד חצי מכה" וכך הרג את כולם.

חזרה בתשובה

יום אחד פגש רבי יוחנן את חברו משנים עברו, שמעון בן לקיש, על שפת הירדן. הוא הבחין בכוחו הגדול וקרא "חילך לאורייתא"! – עליך לנצל את כוחך לתורה. הוא החל לדבר על לבו כי יטוש את חבריו הרעים ויתמסר ללימוד התורה, וכי הוא עצמו ילמד עמו תורה ואף יתן לו את אחותו לאישה.

דבריו של רבי יוחנן חדרו אל ליבו, ריש לקיש עזב את אומנות הליסטים והתמסר ללימוד התורה בה שקד והגה יומם ולילה. "הירח והכוכבים לא נבראו אלא כדי שיוכלו להגות בתורה לאורם" אמר ריש לקיש. על תלמודו היה חוזר ארבעים פעם וכך עלה והתעלה במדריגות התורה. "כל מי שראה את ריש לקיש בלימודו" אמרו עליו פעם תלמידי בית המדרש, "נדמה היה לו כאילו הוא עוקר הרים וטוחנם זו בזו"!

יד ימינו של רבי יוחנן

כאשר נפטרו גדולי החכמים שבדורו, ייסד רבי יוחנן את ישיבתו בטבריה. עד לאותו הזמן היה הנשיא גם הסמכות העליונה בתורה והיה מוכתר בשני כתרים: כתר הנשיאות וכתר התורה, אולם באותה העת היה רבי יוחנן הסמכות העליונה בתורה וראש הישיבה, ואילו רבי יהודה הנשיא (השני), נכדו של רבינו הקדוש, היה נשיא ישראל.

ריש לקיש היה יד ימינו של רבי יוחנן שאמר "כאשר ריש לקיש לא מופיע בבית המדרש, חסרה לי יד אחת". הוא מילא את מקומו כאשר רבי יוחנן לא הופיע בבית המדרש, ויחסו של רבי יוחנן אליו היה כאל תלמיד ולא כאל חבר. במקרים רבים, ציין רבי יוחנן, ניצחני ריש לקיש בדברי תורה.

לא רק בלימודו הצטיין ריש לקיש אלא גם ביושרו. החכמים אמרו עליו ש"אם ראית אדם שריש לקיש שוחח עמו ברחוב, תוכל להלוות לו ממון גם ללא עדים כי ודאי אדם ישר והגון הוא".

הוא כיבד תלמידי חכמים עד מאוד, ופעם כאשר אחד מגדולי העשירים בעיר הלבין את רבי יהודה בן חנינא, קנסו ריש לקיש בתשלום כסף זהב.

אך על כבודו שלו הוא לא חס, ועל כך בסיפור הבא: פעם הלך ריש לקיש בדרך ופגע בנהר. הוא ביקש מיהודי אחד שעמד שם להעבירו את הנהר על כתפיו; הלז שמח מאוד על הזכות שנזדמנה לו. תוך שהם חוצים את הנהר שאל אותו ריש לקיש: "האם למדת תורה (חומש) מימיך"? השיב היהודי בחיוב. "ומשנה, שנית"? המשיך לשאול ריש לקיש, והיהודי משיב "הן, ארבעה סדרים". "למדת ושנית כל-כך, ועדיין רוצה אתה לסחוב את בר לקישא (כך כינה עצמו מפני ענוותנותו)? הטל את בר לקישא למים"! הלה לא נפטר מריש לקיש עד אשר למדו דברי תורה.

כאשר התנפלו שודדים על ביתו של רבי יוחנן ושדדו את כל נכסיו, רדף אחריהם ריש לקיש ונלחם איתם תוך הסתכנות רבה עד שהציל את כל רכושו של רבי יוחנן והשיבו לבעליו.

אמרותיו

נציין כאן כמה מאמרותיו:

"מי שיש בית הכנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל בו נקרא שכן רע".

"כל העוסק בתורה, יסורים בדלים ממנו".

"התורה אומרת: אם תעזבני יום – יומיים אעזבך"!

ריש לקיש לא רצה להנות מכבוד התורה ואת פרנסתו הוציא מפרדסי הפרי שהיו לו.

לא נרתע

ריש לקיש לא היה בוש מלהודות על האמת, אך כשהמדובר היה בדברי תורה לא נרתע מאיש.

פעם אחד לימד ריש לקיש בבית המדרש הלכה שאם נשיא חוטא, יכול בית-דין של שלושה דיינים להענישו במלקות ואין צריך על כך דיון מיוחד בבית-דין "סנהדריה קטנה" (הרכב של 23 דיינים).

הדברים העלו את חמתו של הנשיא, רבי יהודה והוא רצה לאסור אותו בבית הכלא. כשנודע הדבר לריש לקיש התחבא וברח.

למחרת, כשהגיע הנשיא לבית המדרש לאסור את ריש לקיש, עשה עצמו רבי יוחנן כאילו הוא משתמש ביד אחת בלבד. כשהנשיא התפלא על התנועה המשונה הסביר לו רבי יוחנן "חסרה לי ידי הימנית" (כלומר: ריש לקיש חשוב אצלי כיד ימיני). השיב לו הנשיא "אם כך, נלך שנינו מחר ונחזיר את ריש לקיש לבית המדרש".

רבי שמעון בן לקיש שיבח מאוד את צעדו של הנשיא שבא בעצמו לחזר אחריו ולא שלח שליחים. "נהגת כמידת הקדוש ברוך הוא" אמר לו ריש לקיש, "שבא לגאול את ישראל ממצרים בעצמו ולא על-ידי שליח".

שאלוהו הנשיא: "מדוע לימדת לרבים דין כזה בבית המדרש הפוגע בכבודי"?

השיב לו רבי שמעון: "אל לך להשלות את עצמך כי מחמת פחד ממך אירתע מללמד את תורת ה'"!

אחרי מותו

למרות שריש לקיש ורבי יוחנן היו ידידים קרובים, הם התנצחו בהלכה וחלקו על זה לעיתים תכופות. לאחר פטירתו של רבי שמעון בן לקיש התאבל עליו רבי יוחנן, ורבי אליעזר בן פדת ביקרו כדי להפיג את אבלו. על כל הלכה שהיה אומר רבי יוחנן אמר לו רבי אליעזר "תנא דמסייע לך" – יש לי הוכחה לדבריך ממשנה או מברייתא פלונית. רגז רבי יוחנן ואמר: "אינך יכול למלא את מקומו של ריש לקיש! על כל הלכה שהייתי אומר, היה הוא מקשה עשרים וארבע קושיות ומתוך שאלותיו התלבנה והתבררה ההלכה. ואילו אתה אומר לי "תנא דמסייע לך""!

רבי שמעון בן לקיש היה בן למעלה מתשעים שנה בפטירתו, ורבי יוחנן שהיה מבוגר ממנו היה בן למעלה ממאה שנה.