יום אחד בא השוחט העירוני לחדר עבודתו של הרב פנחס הורוביץ (1730–1805), הרב המפורסם של פרנקפורט, עם שאלה הלכתית. בריאתו של שור שנשחט נתגלה פגם שהעלה את האפשרות כי הוא עלול להיות טרפה וככזה, אסור לאכילה. היה זה מקרה מסובך, והרב השקיע שעות רבות בלימוד פסיקותיהם של הפוסקים הגדולים בתחום ההלכה מן הדורות הקודמים, שכמה מהם נטו לאסור את אכילת הבשר בנסיבות כאלה. לבסוף פסק הרב פנחס את פסיקתו: השור כשר.

מאוחר יותר שאל אותו אחד מתלמידיו: "רבי, למה הרחקת לכת כל כך במאמציך לפסוק כי השור כשר למאכל? אחרי ככלות הכול, ה"ש"ך" (הרב שבתאי הכהן, פוסק הלכה מפורסם מן המאה השבע-עשרה שנקרא כך על שם ספרו "שפתי כהן") פסק כי הוא טרפה. האם לא היה עדיף לזרוק את הבשר במקום לעבור על איסור חמור כל כך?"

חייך הרב פנחס והשיב: "אתה יודע, בחייו של כל אדם מגיע יום שבו עליו לעמוד בפני בית דין של מעלה ולתת דין וחשבון על חייו. אני מתאר לעצמי כי לכשיגיע יומי זה אצטרך להגן על ההחלטה שהחלטתי היום. אין ספק כי ה"תביעה" תקרא לעד חשוב מאוד להעיד נגדי, הש"ך בכבודו ובעצמו יטען כי התרתי לאכול בשר שכשרותו מוטלת בספק רציני. אני אצטרך להשיב על ידי ציטוט דעות פוסקים אחרים אשר קבעו כי השור אכן כשר, ואצטרך להסביר מדוע העדפתי את פסיקתם על פני פסיקתו. אתה יכול להיות סמוך ובטוח כי עצם המחשבה על מעמד זה ממלאת אותי בפחד וחשש.

"אבל מה היה אילו הייתי פוסק כי הבשר הינו טרפה? במקרה כזה הייתי צריך להתמודד עם תובע אחר – עם השור עצמו. הוא היה מתנגד לפסיקתי ושואג וזועק בחמת זעם: 'כמה פיות רעבים הייתי יכול להאכיל! בכמה שעות של לימוד תורה ותפילות הייתי יכול לתמוך! לכמה מעשים טובים הייתי יכול להעניק כוחות! והאדם הזה פסק כי עליי להיות מושלך לערמת האשפה, אף על פי שהיו סיבות שבגללן יכולתי להיחשב לכשר!'

בלי ספק, הייתי קורא אז ל"ש"ך" להגן עליי. אבל לאור כל הדברים האלה העדפתי להסתכן בהתמודדות עם הש"ך מאשר להתייצב בבית הדין אל מול שור זועם..."