יום כיפור הוא בהחלט יום מיוחד, יום שונה בנוף של מעגל השנה. הכול נודם. הכל עוצר מלכת. קולות הקריינים והפרסומות פוסקים להישמע ממכשירי הרדיו והטלוויזיה, קולם של מנועי הרכב והאוטובוסים מפסיקים לפלח את שקט הלילה. גם רודפי הכסף ומסכי הבורסה חדלים מלפעול.

מה גורם לכל זה? מה גורם לחיים הישראליים התוססים דרך קבע ביום ובלילה, לקחת פסק זמן? מה גורם לכבישי ישראל לנוח מעודף התנועה הבלתי פוסק של משך השנה?

האדם בטבעו הוא יצור חברותי. הוא אינו אוהב להישאר בודד. הוא רוקם קשרים ומתחבר עם בני אדם שונים: שותפים לעבודה, חברים לספסל הלימודים, שכנים טובים וכדומה.

קשרים אלו אינם חלק ממהותו ומעצם נפשו של האדם. הם נוספו לו לאחר תקופת מה מחייו. העובדה שקודם לכן היו בחיי האדם פרקי זמן – גדולים או קטנים – ללא קשרים אלו, מהווה הוכחה לכך שאינם חלק ממנו. לו היו חלק ממנו וממהותו היו קיימים עוד בתחילת חייו. משום כך ניתן אף לכנותם כקשרים חיצוניים הנוספים על מהותו העצמית של האדם.

ישנם כמה סוגים של קשרים כאלו. יש מהם שהם חיצוניים ממש, כמו יחסי עבודה. אלו הם קשרים מעשיים וטכניים בלבד ואין בהם ולו שמץ אחד של קשר נפשי ופנימי. ויש קשרים שהתהדקו עד כדי רגשות חיוביים ואפילו עד כדי רגשות של אהבה וסימפטיה. אך כולם הם קשרים נוספים על עצם מציאותו.

קשר כזה – בגלל שהוא לא חלק ממבנה אישיותו העצמית של האדם, שהוא לא היה חלק אינטגרלי בתיכנותו – הוא קשר נזיל. הוא ניתן אפילו לפירוק במשך הזמן. כשם שהוא בא הוא יכול גם ללכת. הוא לא נחוץ למציאותו ולעצם קיומו של האדם.

לעומת זאת ישנו קשר אמיץ וחזק, קשר נפשי עמוק ונצחי שאינו ניתן לערעור. זהו קשר מולד, קשר המהווה חלק ממרכיב אישיותו של האדם.

לדוגמא: הקשר בין אב ובן. קשר כזה הוא קשר עצמי שלא נוצר בבחירתם. הוא קשר עצמי שאינו תלוי כלל ברצונם והתנהגותם של השניים. הוא לא תמיד גלוי, ויתירה מזו לפעמים מבצבצים רגשות שליליים בין השניים; אך למרות זאת, עמוק בפנים ישנו קשר שלא ניתן לניתוק. לעיתים, הוא מתעורר רק בשעת מבחן.

גם הקשר בין אלוקים לעמו הוא קשר כזה. הוא מולד ועצמי, הוא נצחי ובלתי ניתן לערעור ולניתוק.

במשך כל ימות השנה הקשר לא תמיד גלוי. לפעמים הוא חבוי ונעלם עמוק בנפשו של האדם. ביום כיפור הוא מתגלה. ביום זה מגלה אלוקים את הקשר המיוחד הזה, את הקשר העצמי הזה, אצל כל אחד מן העם היהודי.

משום כך כולנו שונים מעט ביום הזה. לכן כולנו נוטשים את חיי השגרה, את חיי החולין ובאים בדרך כלל לבתי הכנסת. כי ביום הזה אנו מרגישים מרוממים ורוחניים יותר. משהו פנימי שלעיתים אנו אפילו לא מרגישים אותו – משנה לנו את סדר היום ומשבש לנו את שגרת חיי היומיום של השנה כולה.