הייתי רב קהילה צעיר בתחילת דרכו. אחת המשפחות בקהילה הסתבכה בכל מיני תסבוכות לא פשוטות. ליוויתי את הסיפור הקשה הזה במשך תקופה ארוכה. זה היה מאד לא פשוט עבורי. הייתי מעורב בכל מה שקרה, וכאב לי לראות איך הדברים מסתבכים ונעשים יותר ויותר מורכבים.

באחד הלילות ישבתי לעוד שיחה, אחת מאינספור, עם בני הזוג. המצב היה קשה וכואב. למחרת התקשר אליי הבעל, ובפיו בקשה: הוא רוצה לפתוח בספר קודש ולקבל תשובה למצוקה שלהם.

חששתי שהוא מנסה למצוא 'פתרון קסם' שיפתור לו את כל הבעיות, בלי לגלות מחויבות מצדו לתהליך של תיקון וקבלת אחריות. ניהלנו שיחה כנה, והוא הבטיח שהוא מוכן להשתנות. הוא רוצה לתקן.

התשובה שהוא קיבל הייתה מדויקת, ממש השגחה פרטית גלויה. בספר הייתה הדרכה מדוקדקת שהתאימה בדיוק למצב שאליו הם נקלעו. בני הזוג ראו בעיניים שלהם איך הקדוש ברוך הוא מכוון אותם ליציאת החירום מהתסבוכת. והם באמת השתדלו להשתפר ולתקן.

כמה חודשים מאוחר יותר פגשתי את האיש והתעניינתי לשמוע האם הוא עדיין עומד בהתחייבויות שהוא קיבל על עצמו. הוא גמגם ונבוך. אחרי שההתרגשות שקעה, דעכו גם ההחלטות הטובות.

זה מביא אותנו לשאלה מציקה ביותר, שכולנו שואלים 'אחרי החגים': להיכן נעלמו כל אותן תחושות מרוממות ונפלאות שחווינו במהלך תקופת החגים? איך הפכנו מכמעט-מלאכים לסתם אנשים, עם חולשות וחסרונות?

ההתגלות של אלול

בקבלה כתוב שבחודש אלול מתגלות בעולם שלוש עשרה מידות הרחמים של אלוקים. גם אם אנחנו לא ממש מבינים מה זה בדיוק, אנחנו בהחלט יכולים להבין שמשהו מיוחד קורה כאן סביבנו.

בעל התניא שואל על כך שאלה מתבקשת: אם כך, למה אנחנו לא מרגישים שום דבר באוויר? איך אפשר להמשיך בשגרת חולין רגילה כשבעולם שוררת התגלות גדולה כזו?

כאן נכנס עקרון מוביל: אלוקים יכול לעורר אותנו, אבל הוא רוצה שאנחנו נתעורר מעצמנו, שנגיע אליו כי אנחנו רוצים ומבינים בכוחות עצמנו שזה נחוץ לנו, שזה שייך אלינו. לכן, אלוקים עושה הכל בשביל להיות נוכח בעוצמה הכי גדולה, כדי שכאשר נתעורר הוא יהיה שם לידנו, אבל מצד שני, הוא עושה את זה בשקט, נותן לנו לקום ולעשות בעצמנו.

טיפול ממוקד לקוח

למה זה עובד כך? כי רק כאשר ההתעוררות תתחיל מצדנו, יהיה לה בסיס איתן ויהיו לה פירות שיהיה להם קיום לאורך זמן.

הפסיכולוג האמריקני קרל רוג'רס היה זה שטבע את המונח "טיפול ממוקד בלקוח", כאשר טענתו המרכזית הייתה שכל אחד יודע מה הוא רוצה ולאן הוא צריך להגיע, לכן המטפל צריך בסך הכול להקשיב ולתת את המשענת והנוכחות המקבלת, כדי שהמטופל ירגיש מספיק בטוח להתקדם לכיוון הנכון – אבל את כל היתר הוא יעשה בעצמו.

אפשר לומר שמשהו דומה קורה בחודש אלול. הקדוש ברוך הוא לא מבקש מאתנו להתלבש בבגדי שבת וחג. הוא מגיע אלינו, למקום שבו אנחנו נמצאים, פוגש אותנו בבגדי העבודה שלנו, ושם הוא מקשיב לנו – הוא שומע ומאזין לשאיפות שלנו, לחלומות שלנו, ליעד שאלינו אנחנו רוצים להגיע. והוא נותן לנו את הכוח. אבל אנחנו אלו שצריכים לפתוח ולדבר!

לכן ההכנה העצמית בחודש אלול כל כך חשובה. היא קריטית בכדי שהעוצמות הרוחניות של החגים יוכלו להיקלט בנו ובאמת לעשות שינוי.

הסוכריות של אלוקים

אבל יש בכל זאת הבדל בין התיאוריה של רוג'רס ליחסים בינינו לבין אלוקים: לאחר שאנחנו מדברים עם אלוקים ועושים את חלקנו בחודש אלול, מגיעים הימים הנוראים, בהם הקדוש ברוך הוא עובר מ'ספת הפסיכולוג' ונותן לנו כוחות עצומים להתעלות. עכשיו, כשהזזנו את עצמנו והשתנינו, אנחנו יכולים לקבל את ההתעוררות מלמעלה בצורה מועילה ובונה.

ולסיום, הנה משל יפה שממחיש את הדברים:

ילד נכנס לקיוסק ומבקש מהמוכר לקחת קצת סוכריות. המוכר היה איש טוב, התחנונים של הילד היו עקשניים, והוא הסכים. "קח לך חופן סוכריות", הוא אמר לילד.

אבל הילד לא נגע בערימת הסוכריות. רק עמד בידיים שלובות וחיכה. המוכר התחיל לאבד סבלנות. הוא תחב את שתי ידיו לתוך הערימה, לקח חופן סוכריות ונתן אותן לילד.

"למה חיכית ולא לקחת מהסוכריות?", שאל המוכר, והילד השיב בעיניים נוצצות: "אם הייתי לוקח את הסוכריות בידיים שלי, כמה כבר הייתי מצליח לקחת? הנה, בסוף קיבלתי מהידיים הגדולות שלך"...

בחודש אלול אנחנו נכנסים לקיוסק ומבקשים מאלוקים את הסוכריות. אבל בחגים, ריבונו של עולם נותן לנו חופן של ברכות וטוב ושפע – כמו שהוא יודע לתת!