בחודש כסלו תרפ"ט (דצמבר 1928) נערכה בוורשה בירת פולין חתונתו של הרבי עם הרבנית חיה-מושקא, בתו של נשיא ליובאוויטש דאז, רבי יוסף-יצחק.

באותם ימים, מאבקו ההירואי של רבי יוסף-יצחק למען יהדות רוסיה, זכה לפרסום ברחבי תבל ולהערכה רבה בכל החוגים. הערכה זו התבטאה בבואם לחתונה של מאות אדמורי"ם, רבנים ומנהיגים יהודיים מכל הזרמים. בחתונה השתתפו גם אלפי אורחים מכל גווני הקשת הדתית, שבאו גם הם כדי 'לתת כבוד' לרבי יוסף-יצחק בחתונת בתו.

בתחילת החתונה, הכריז רבי יוסף-יצחק (בתרגום חופשי): "ידוע ומפורסם שבעת שמחת נישואין, באות נשמות האבות מעולם האמת... כהזמנה לנשמות הצדיקים - הוד קדושת אבותינו-רבותינו הקדושים אשר יבואו אל החופה לברך את בני הזוג - ייאמרו דברי חסידות. חלק מהם הוא מרבינו הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד); חלק מהרבי האמצעי (רבי דובער מליובאוויטש); חלק מאבי הסבא (רבי מנחם מענדל מליובאוויטש – שהרבי נקרא על שמו); חלק מהסבא, אבי הסבא של הכלה (רבי שמואל מליובאוויטש), חלק מסב סבו של החתן, חלק מאבי, סב הכלה (רבי שלום דוב בער). האומר שמועה בשם אומרה יהא רואה כאילו בעל השמועה עומד לנגדו" - ובסיום דברים אלה, פתח באמירת דברי החסידות.

האורחים שנכחו בחתונה, סיפרו לאחר-מכן על רגש הקדושה המוחשי שאחז בכולם בשעת אמירת המאמר.

באותו יום ובאותן שעות, במרחק של מאות קילומטרים מאחורי מסך-הברזל, נערכה חגיגה נוספת. היתה זו חגיגתם של הורי החתן, שנמנעה מהם האפשרות להשתתף בשמחת הכלולות של בנם-בכורם בשל היותם "מתנגדי השלטון" - וזאת בעקבות פעולתם בהפצת יהדות. מאוחר יותר, בשנת תרצ"ט, נאסר אביו של הרבי, עונה ונשפט ולבסוף נגזר עליו להישלח לגלות, בה נפטר בתש"ד (1944) ממחלה וסבל.

ביומנה, מתארת אמו של הרבי, הרבנית חנה, את החגיגה הזו 'שמחה ביותר' - וזאת על-אף חסרונם הפיזי של החתן והכלה.