הערת העורך: הסיפור שלפנינו התפרסם ב"ידיעות אחרונות". למרות שפרטים רבים מהסיפור לא מדוייקים, אנו מביאים בזאת את הסיפור כלשונו, על-מנת לשמר את זוית הראיה הייחודית של הכותב.

בליל חג העצמאות, כאשר השיאו משואות בהר הרצל בירושלים, הועלו האורות גם בכפר חסידי חב"ד שפריר שבשפלת לוד. שכל אותם הימים מאז ערב ראש-חודש אייר שרויים היו באבל כבד ובקדרות עגומה, שכמותם לא ידעו חסידי ליובאוויטש מעודם.

באותו יום מר ונמהר עברה חולייה מכנופיות הפידאיון על פני הכפר. התעכבה ליד אולם-התפילה של ביתהספר החקלאי המקומי, כבתה את האורות וברובי קרל-גוסטב שבידיהם קצרו קציר-דמים נורא ואכזרי בילדים הרכים שעמדו והתפללו תפילה ערבית. 5 תינוקות של בית-רבן נפלו מתבוססים בדמיהם, לידם נפל גם מדריכם. ועשרה ילדים אחרים נפצעו פצעים קשים או קלים. דם קדושים וטהורים ניגר לארץ ונספג בסדורי התפילה, שנשמטו מידי הילדים המתפללים, ונדבק גם בקירות הלבנים של בית-הכנסת.

חסידי הכפר, רובם ככולם יהודים רוסים חסונים ורחבי כתפיים, שחורי זקן ובעלי גבות עבותות. עמדו נדהמים ממראה-הזוועה שנתגלה לעיניהם. פוגרום בישראל!! פוגרום בחב"ד - מילמלו ונשכו שפתים בזעם. לידם עמדו נשיהם, אף הן נשי-כפר רוסיות טיפוסיות, בריאות בשר וטובות-מראה, פרכו ידים ודיברו אל עצמן, חלקן רוסית, חלקן עברית. ועיניהן יורדות דמעות ללא הפוגות.

על סף היאוש

לא היה זה מחזה רגיל בכפר-חב"ד. חסידים אלה שעשרות שנות יסורים ודיכוי עברו עליהם ברוסיה של ניקולאי ובזו של הצאר האדום, שהתגלגלו בערבות סיביר ונמקו בעשרות בתי-סוהר ומחנות-הסגר ועדיין נשאר גבם זקוף, התהלכו עתה קדורנית. שחוחי-גו וכפופים, עתה דוקא, כאשר המהלומה ניתכה עליהם במדינת ישראל העצמאית.

בלב הכפר עמד ר' אברהם מאיור, זה שלפי המסופר היה קצין גבוה בצבא הרוסי, זה שחיילים רוסים הכוהו עד עלפון בקתות רוביהם והוא לא פסק מלשיר שירי חסידים. עתה עמד, התריע אל מרומי-מרומים: מה, פוגרום בישראל! למה, רבונו של עולם. מדוע! העוללים הללו מה חטאו?!

אכזבה ומרירות עטפו את הכפר כולו. סימני התפוררות נתגלו. יש שראו בכך סימן מובהק, כי עדיין לא הגיעה השעה... לא איכשר דרא... שמא נעקור מכאן?... נלך באשר נלך... האגודה עמדה להתפורר.

המברק אל הרבי

ואולם, ברור שלפני שיוחלט על צעד כלשהו, יש לשאול בדעת הרבי ודבר לא יקום בלי ידיעתו או בלי הסכמתו המפורשת. הכל ציפו למברק מ"שם", מניו-יורק, והמברק אחר משום-מה לבוא. ארבעה ימים עברו כבר מאז קרה האסון המחריד. בו ביום ממש הורץ מברק אל הרבי עם ידיעה מפורטת על כל אשר עוללו המרצחים לכפר, ציפו לתשובה עוד באותו הלילה והנה - כלום, אין קול ואין קשב. מה קרה, מדוע הוא שותק? - התלחשו ביניהם זקני החסידים שבכפר. היתכן הדבר? - אסון שכזה והוא שותק, אינו מגיב, אינו מוצא מלת-נוחם לשלומי אמוניו?!

כי זאת לדעת: "טלגרמה של הרבי" - שם-דבר הוא בין חסידי חב"ד בעולם כולו. בעיה קשה, כי תתעורר, תופעה מסובכת, הכרעה גורלית כי תידרש, לפרט או לכלל - ויפנו חסידי חב"ד אל חצר האדמו"ר וככל שייאמר משם כך יהיה וכך ייעשה. והתשובה תמיד קצרה וקולעת, במברק רגיל, או דחוף, או בהול הכל לפי חשיבות הענין. כזאת וכזאת תעשו, כזאת וכזאת - אל תעשו! ומעולם לא נשארה פנייה אל הרבי - ללא מענה.

מדוע, איפוא, בוששה התשובה לבוא? שאלה זו נקרה במוחם של ראשי-החסידים ולא יכלו למצוא מנוח לנפשם השסועה. וככל שהתעכבה התשובה, כן הלך יגונם וכבד, הלך והעיק יותר ויותר על הלב.

"יש להמשיך!"

ב-ד' באייר עם חשיכה, בפרוס חג העצמאות הגיע סוף סוף המברק מהרבי. עוד בטרם נפתח, עשתה לה השמועה כנפיים בכל הכפר: טלגרמה ממנו שליט"א! מברק מן הרבי, למגדול ועד קטן, אנשים, נשים וטף, התכנסו בככר המרכזית, כדי לשמוע את דבר המברק ותכנו.

והטלגרמה, כדרכו של הרבי, קצרה וקולעת: משפט אחד. שלוש מלים בלבד! ודי היה בהן בשלוש המלים הללו להציל את כפר חב"ד מהתפוררות ואת תושביו מייאוש. "בהמשך הבנין תנוחמו", - כתב הרבי, ר' מנחם מענדל שניאורסאהן, נין ונכד לבעל ה"תניא" ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד ואבי השושלת.

מעתה ברורה היתה להם לחסידי חב"ד דרכם לעתיד. עליהם לבנות! הרבי מצווה לבנות! ובבנין ינוחמו! לא בהריסה ולא בהתפוררות. בבנין, בבנין בלבד. ועוד באותו לילה התכנסו זקני-המקום וטכסו עצה, כיצד לקיים את דברי הרבי, דיון קצר וההכרעה נפלה: בית ספר למלאכה יוקם ובו ילמדו ילדי-ישראל את מלאכת הדפוס. במקום שנשפך הדם יקום הבנין.

התעלומה

למחרת בבוקר יצאו כל אנשי הכפר למגדול ועד קטן אל המגרש שבקרבת בית-הספר החקלאי והחלו מסקלים מאבנים ומכשירים אותו להקמת הבנין. השמחה חזרה לכפר.

ועדיין נשארה התעלומה, מדוע שתק הרבי זמן רב כל-כך? מערב ראש חודש אייר ועד יום העצמאות. היו אלה אמנם ארבעה ימים בלבד, אבל ימים כה מחרידים וגורליים שבל רגע בהם נראה כנצח, כאין-סוף.

מכתבים שהגיעו בשבועות שלאחר-מכן לכפר מחצר הרבי פתרו גם חידה זו:

משנכנס ניסן נוהג האדמו"ר מליובאוויטש, מנהיגם הרוחני של אלפי חסידי חב"ד בעולם, שהוא מסתגר בחדרו מתבודד עם עצמו ועם קונו ואינו רואה איש. רוב ימי חודש ניסן, חודש הגאולה - (שהרי בניסן נגאלו ובניסן הם עתידים להגאל) - קודש הם לאותו צדיק להתיחדות עם הבורא ולהדבקות בו.

רק יחידי-סגולה ובמקרים יוצאים מן הכלל ממש, זוכים באותם הימים להכנס אל הקודש פנימה. ובתום חודש ההתבודדות חוזר הרבי לקיים את הקשר עם חסידיו ונוהגים באותו יום, בראש-חודש אייר, לקיים בחצר הרבי שבאיסטרן-פרקווי בברוקלין, סעודה גדולה בהשתתפות זקני-החסידים והיושבים ראשונה במלכות, ומבלים עם הרבי בדברי תורה וחסידות, בשירה ובניגונים לרוב, עד עלות השחר.

גם בשנה שעברה קוימה הסעודה. הידיעה המחרידה על האסון בכפר חב"ד הגיעה לניו-יורק, שעה קלה בלבד לפני פתיחת-הסעודה. זקני-החסידים שבחצר, החליטו להעלים את הדבר מידיעת הרבי ולמסור לו את המברק רק אחרי הסעודה.

הרבי בוכה

החליטו וקיימו. שמץ דבר לא הוגד לרבי על מה שאירע בכפר-חב"ד, אך מה שלא אמרו לו חסידיו אמר לו, כנראה, לבו. כל שעת הסעודה הירבה הרבי לומר דברי תורה למעלה מן הרגיל ועיניו זלגו דמעות. הרבה הרבי לדבר על מסירות-הנפש ועל קידוש-השם, על בנין הארץ ועל גאולת ישראל. וככה בכה ללא הפוגות.

מדוע בוכה הרבי? - זאת הרגישו רק בודדים. אלה, שבאו בסוד המברק מכפר חב"ד.

תמה הסעודה ונשלמה. החסידים החלו מתפזרים איש איש לביתו, הרבי פרש לחדרו. בזהירות ובפיק-ברכיים ממש נכנסו שנים ממקורביו והגישו לו את המברק מישראל. הוא צנח בכורסתו ושקע בהרהורים עמוקים. לאחר מכן נכנס חדר-בתוך-חדר ובמשך שלושה ימים רצופים לא יצא משם. ובתום שלושת הימים קרא אליו את הגבאי - המזכיר והכתיב לו את המברק הגורלי: "בהמשך הבנין תנוחמו"...

חסידי-חב"ד קיימו את מצוות-רבם. ללא תרומות של אישים או של מוסדות גייסו כ-50 אלף לירות והיום, שנה אחת בלבד אחרי האסון, עומד הבנין על תלו.

ומחר, ביום העצמאות למדינת ישראל יתאספו בני-כפר חב"ד ויספרו שוב ושוב באותו מברק של הרבי, שהציל את הכפר ויושביו.