אל תירא מפני העול

ליל-סתיו בברוקלין מלילות אלול, שאיחר לבוא בשנה מעוברת זו. בבית-הכנסת של מרכז חב"ד עומדים חסידים צפופים, כשפניהם לירושלים הרחוקה מרחק קרוב ביותר.

הם שרויים בתפילת-ערבית. לתפילתם נותנת טעם מיוחד נוכחותו של האדמו"ר, הרבי מליובאוויטש, המתפלל בתוכם.

השעה 10.30. התפילה תמה והרבי פורש לחדרו מלווה מבטים צמאי-קדושה. בין המשחרים למבטו - אברך תימני צעיר, שבא מישראל לבלות שנה בחצר רבו האשכנזי. "אשרי שזכיתי לכך" - הוא לוחש בלהט, כששואל אני להרגשתו במקום זה.

אנו עומדים עם שני ידידים אמריקנים במרכז מעגל של חסידים צעירים ברובם. הם ממטירים עלינו שאלות על הנעשה בארץ. ואומנם, קשה לו לישראלי לחדש להם דבר. הוא גם אינו עושה בהם רושם. גם הם רואים עצמם בחזית, בחזיתה של היהדות, אם לא בחזיתה של המדינה. הם לומדים תורה, שבלי לימודה אין קיום לישראל, לדעתם. על פנינו חולף הרב חודקוב, שר-החצר ויד ימינו של האדמו"ר. הוא מברך אותנו בחיוך פניו הסגפניים. מקץ כשעה אני נקרא אל הרבי. זהו ביקורי השני אצלו, והכל חוזר על עצמו. כפי שהיה זה אז, לפני ארבע שנים, דבר היוצר בך הרגשת שיבה. הרב גרונר הצעיר פותח לפני את הדלת וסוגר אותה, כפי שעשה אז, בלי שיכנס לחדר פנימה או יודיע על בואי.

אני נכנס לאותו חדר ארוך, שכתליו מצופים עץ - אותם ספרים. אותו שולחן. אותה תאורה.

ובפאתי החדר, ליד השולחן - הוא, האדמו"ר - כפי שעמד אז, כאשר נפרדתי ממנו כתום שיחתנו הלילית הראשונה בת ארבע השעות. כך הוא עמד בזכרוני ממבטי האחרון בו. ומשמצאתיו עומד כך, בדיוק באותו מקום, בין אותם כתלים, בדיוק באותו לבוש, ליד אותו שולחן, דומה היה עלי, כי כך, הוא עמד מאז. כי כל השנים ועיבוריהן, שעברו מאז, לא עברו אלא מבחוץ למקום זה, וכי עומדים אנו במקום הזה בזמן ההוא, וממשיכים בדו-שיח ללא שום הפסקה.

הוא נראה גבה-קומה בעמדו. מעילו הארוך ומגבעתו רחבת התיתורה - שחורים. מתחת לזקן, על רקעה הלבן של חולצה, מבצבצת עניבה שחורה. זקנו אפור, שזרקה בו השיבה. השיבה מאירה את פניו מלמטה. עור הפנים שקוף וחלק להפליא כבהט. הגיל לא בילה אותו. הקמטים בסביבת העיניים אינם רשת. כי אם קווים ישרים, הרשומים עמוק בבהט המבהיק.

עיניו בהירות, כגון הפלדה, מפיקות אור מעיינות עמוקים. מחיוכו הצעיר קורנת שמחה גדולה כצעיר יהודי.

כוחו של יחיד

הוא לחץ את ידי בחמימות מטבע החמימות, הזורמת מידיו של ר' אריה לוין הירושלמי, אל האסירים. "שנים לא ראיתיך, אבל אני קורא את מאמריך" - אמר כידיד ותיק בתוספת מחמאה.

ענוותו הטבעית מבטלת לאלתר כל מרחק ומחיצה, מפיגה מתח אפשרי ומשרה אווירה של קשר בלתי אמצעי שבשוויון. הרי אינני אלא יהודי כמוך - משתמע מניסוח דבריו ומנעימתם. ולא משום שהוא יורד אליך, אלא משום שהוא רוצה להעלותך אליו. למשל: האם ידוע לך מה היתה שגיאתו של רבין במלחמת ששת הימים?" - שואל הוא אותי לסיום שיחתנו, שנמשכה שלוש שעות ומעלה, עד 2.30 אחרי חצות. "הוא לא העריך את הכוח שהיה בידו" - משיב הוא בעצמו, כאשר היססתי בתשובה.

- זו היתה שגיאת רבים, הוד קדושתך - העירותי - ולאו דווקא של רבין.

- אין זה חשוב - הוא אמר - ציינתי את הדבר רק כדי לומר לך שאדם שוגה, אם אין הוא מעריך את כוחו. לכל יהודי יש כוח. הוא חייב להעריך אותו ולנצל אותו למען היהדות. כי כל פרט ופרט חייב להרגיש את אחריותו האישית לגורלו של כלל ישראל. האחריות לגאולה רובצת על כל יחיד. כך מלמדנו הרמב"ם.

במילים אחרות: כוח ניתן לכל יחיד יהודי ולא רק ליחיד סגולה.

המלים הפשוטות

השיחה התחילה, כאמור בנעימה אישית. כאשר הודיתי לו על מחמאתו, מתוך מבוכה נעימה משל חתן פרס גבוה לעתונות, אמר:

- קראתי את מאמריך גם במלחמת ששת הימים, אבל לא מצאתי בהם את המלה העיקרית, הפשוטה, המתבקשת. לא אמרת את המלה הדרושה. גם אני לא אמרתי אותה. איש לא אמר אותה.

שוב הוא שם עצמו כאחד העם. אשם בין האשמים.

- איני יודע, רבי, מה קראת מדברי - אמרתי - ואיני יודע, אם כתבתי את המלה הנכונה. מכל מקום חיפשתי אותה, ואם לא מצאתיה, הרי לא מצאתיה. כי בסופו של דבר - מי ומה אני, סתם עתונאי פשוט. אני עומד למרגלות ההר, בתוך העם ורק מנסה לקרוע אזניים לדבר, שיישמע מעל להר. אני בורר את המלים, כדי שתיקלטנה באוזני בני-דורנו, מנסה לאמור אותן בלשון זמננו. איני יודע, מה צריך הייתי לומר ולא אמרתי.

- המילים צריכות להיות פשוטות - אמר האדמו"ר - לוגיסטיקה היא דבר מסובך (האדמו"ר הוא בוגר סורבון ובעל תארים אקדמיים במדעים מדוייקים). יש לומר בפשטות, שיהודים חייבים להיות יהודים, כלומר: להניח תפילין, לשמור את השבת, להזהר בכשרות ובחיי המשפחה. הכל כתוב. אני לא המצאתי את הדברים האלה. הבנות אינן צריכות ללבוש שמלות 'מיני'. הן צריכות להתלבש, כפי שהתלבשו סבתותיהן. מדוע צריך לקבוע מישהו בפאריז את דיני-הלבוש אם הדינים כבר קיימים? אילו היו היהודים ליהודים בימים אלה, מייד היו נגאלים. זאת צריך היה לומר עכשיו.

המאזינים השתנו

אבל, הוד קדושתך - הבעתי ספק - מה החידוש בכל זה? אם זוהי המלה הדרושה, הגואלת שלא נאמרה, הלא היא נאמרה ונאמרת. ברחוב אלנבי שבתל-אביב, לפני בית הכנסת הגדול, עומד יהודי מזוקן על שרפרף ומכריז באוזני העוברים והשבים: יהודים, היו יהודים! וכל המפלגות הדתיות לפני כל בחירות ואחריהן אומרות השכם והערב אותן מילים ומה פעלו? מה יוסיף קולי, אם יצטרף למקהלה?

- הדוברים נשארו אותם דוברים - אמר הרבי - אבל המאזינים השתנו. מלחמת ששת הימים הביאה על העם זעזוע. שכמוהו לא הורגש בו אי-פעם. בשנה 1948 לא היה זעזוע כזה. טבח ששה מיליוני יהודים לא החריד בארץ-ישראל. היינו אבלים על החורבן, אבל עכשיו היה הזעזוע עמוק יותר.

עיני האדמו"ר זרו את אורן הבהיר והוא המשיך: לכן, עכשיו היתה ההזדמנות. כל הפתחים היו פתוחים, כל הדלתות, כל השערים היו פתוחים, צריך היה רק לבוא בהם. העם היה מוכן לעשות את הכל ועשה את כל מה שאמרו לו לעשות. לו אמרו לו לכבוש את קאהיר ואת דמשק היה כובש את קאהיר ואת דמשק. לו אמרו לו לכבוש ארצות נוספות ובירות נוספות, אפילו מעבר לים, היה כובש. הוא היה מוכן לקבל על עצמו כל עול. אבל, לא אמרו לו מה לעשות, כי ככל שאתה עולה בסולם החברה ומנהיגותה, מוצא אתה יותר היסוס וחוסר-רצון.

התפילין והר-הבית

רבי - עמדתי בפיקפוקי - האם סבור אתה, שיהודים היו עכשיו מקבלים על עצמם את העול, אותו סירבו לקבל לפני ששת הימים?

- כן. עשיתי אפילו ניסוי, כדי להיווכח, אם סברתי נכונה. שלחתי ל"טיימס-סקוור" אחדים מבחורינו, הם עמדו באמצע המדרכה, ניגשו לכל גבר עובר, שהיה נראה להם כיהודי, ואמרו: מדינת ישראל בסכנה. אנו חיים בימי ניסים. אתה יכול לעזור. במה? לך הביתה והנח תפילין. היה יהודי.

- והם הניחו?

- כן. אל תירא מפני העול. העול דרוש לאדם. כי מה הוא עושה בחירותו? הרי הוא אינו ידוע מה לעשות בה ואובד בחלל ריק. ראה מה שקורה מסביב.

- בנינו נשאו ונושאים בעול האש, ובעול זה דרכו על במות אויבי-ישראל. יתכן שלא יותר קשה יהיה להם לשאת בכל עול-מצוות. אולם, זה לא יתכן בלי הגיון מסויים ובלי שלמות. הנה עליתי אחרי הקרבות עם בני החיל ועם אחיו הצעיר לירושלים. לפני הכותל ניגשו אלינו בחוריך, רבי, והציעו לנו להניח תפילין. עמדנו שלושתנו והתפללנו, עטורי-תפילין, לאלוקי-צבאות. כאשר התרחקנו מהכותל, הבטנו אחורה וראינו את הגילול המוזהב מתנוסס מעל הר-הבית והכותל, זכר החורבן, למטה. איני יודע איך להסביר לבני, שעול הנחת-תפילין חשוב מעול טיהור הר-הבית, שהוא עתה בידם. אם יש לקיים את הכתוב הלכה למעשה, הרי אי-אפשר לפצל אותו ולומר: זה כן וזה לא; זוהי סימבוליקה וזוהי מצווה מעשית. הדור הצעיר לא יבין זאת. אם הכתוב הוא בחזקת "ספרות" מספירה של המופשט - ניחא. אולם אם הוא תוכנית-פעולה לאנשי מעשה, כי אז הנחת-תפילין ליד "מסגד עומר" מוכרחה להראות משונה בעיני הדור הצעיר. המחפש את דרכו בהגיון.

פצצה של חיים

יש דברים, שאינם נתפסים בהגיון - אמר הרבי, ההגיון אינו יכול לתת יותר ממה שיש לו, ואין בו אמונה. אין בו רגש ואין בו חום, הדרושים בחיי-אדם. איך אפשר להבין על-פי ההגיון את הניסים שקרו לנו? והנס הגדול ביותר אינו, לדעתי, הנצחון בשדה-הקרב, אלא דווקא ההצבעה באו"ם. כל האומות היו נגדנו. זה היה ברור וידוע. איך בכל זאת היתה ההצבעה לטובת ישראל, אי-אפשר להבין אלא על-פי נס.

- אשר לבעיות, שהעלית - אמר עוד האדמו"ר - אלו הן, ללא ספק, בעיות העומדות ברומו של עולם והן נוגעות לעתיד העם. אולם, כאשר נולד לך תינוק, מה אתה עושה בו? האם אתה עומד להתווכח על עתידו? או אתה מחתל אותו ודואג למזונו? מן-הסתם אתה משאיר את הוויכוחים על הבעיות החשובות לעתיד, תהיינה הבעיות חשובות כאשר תהיינה, ובינתיים דואג אתה לצרכיו המיידיים של הילד.

- אנחנו, כנראה, יודעים פחות מדי על טיב צרכיו של התינוק. את האמהות מדריכים רופאי ילדים. האם אין זה מן הדין, שנקבל גם אנחנו הדרכה מן המומחים? האם אפשר לצפות, הוד-קדושתך, שתבוא אלינו לישראל לשבת בינינו?

האדמו"ר הצטחק בטוב-לב, כאילו ציפה לשאלתי. אולי אבוא לישראל - הוא אמר - אבל, מה זה חשוב? אני מדבר על דברים פשוטים התלויים בכל יהודי ובכל יהודיה. נולדה הזדמנות, שלפני ארבע שנים, או אפילו לפני שנה, אי-אפשר היה להעלותה על הדעת. כאילו גילינו פצצה, פצצה של חיים ולא של מוות. היא היתה מוכנה להפעלה. צריך היה רק להדליק אותה, אבל בדיבורים, בפילוסופיה אין מדליקים שום דבר. כאן דרוש מעשה, מגע-יד. פצצה זו היתה מוכנה מזמן, אבל כיסו אותה ואטמו אותה כמה וכמה שכבות-בידוד. העבה שבכולן הוא העבר. אם קשה לחדור דרך משהו, הרי זה העבר, שבני-אדם אינם יכולים להשתחרר מכבליו. והנה במלחמת ששת הימים נפרץ הכל. כל הכבלים נותקו. כל המסגרות המפרידות התנפצו. הבידוד נעלם. כולם היו יהודים. זו היתה שעת-הרצון הגדולה, ואסור לנו להחמיץ אותה. עלינו לפעול מייד. פן נאחר חלילה, בטרם יינעלו השערים.

סגולות מיוחדות

סיפרתי לרבי: לפני פרוץ הקרבות ביקרתי כדרכי, אצל ר' אריה לוין בירושלים. תוך השיחה העירותי אגב משהו, כי המשיח, כנראה, עומד לבוא. עומד לבוא? - שאל אותי ר' אריה מופתע - הרי הוא כבר בא... מה דעתך על כך, הוד-קדושתך, - שאלתי - האם הוא כבר בא?

האדמו"ר השיב בשלווה, כמי שמדבר על דברים טבעיים ורגילים ביותר: אנחנו מחכים לבואו של המשיח יום-יום. ומאחר שאין אנו נוצרים, המאמינים, כי המשיח יבוא או בא שלא בדרך-הטבע, מצפים אנו למשיח, אשר יהיה בשר-ודם, ילוד-אשה. אמו תהרה ותלד בדרך-הטבע. הוא יהיה תינוק ככל תינוק ויגדל ויהיה לאיש ככל אדם. הוא רק יצטיין בסגולות ובכשרונות מיוחדים, אשר יאפשרו לו לגאול את עם-ישראל ואת העולם, כולו. והוא יבוא, כשכל היהודים יקיימו את מצוות היהדות.