הכנתי רשימה ארוכה-ארוכה של שאלות. הכנתי גם את עצמי. שנים רבות חולם הייתי על פגישה-שיחה עמו. עם אחד מענקי הרוח של דורנו. רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, האדמו"ר מליובאוויטש. והנה, אני עומד לפני דלת חדרו, בעוד רגעים מספר אכנס פנימה.

באולם סמוך רכונים כמה בחורים על גמרות גדולות וצהובות. חדר ההמתנה הצנוע ריק, שקט. המזכיר פותח לפני את החדר. אני פוסע פנימה. הרבי מתרומם קמעא מכסאו. לוחץ את ידי ומזמינני לשבת על הכסא ממול. עיניו תכולות, זקנו אפור וחיוכו יכול להמיס את כל ערימות השלג של ניו-יורק.

על האמונה

שעתיים תמימות שהיתי במחיצתו. באחת אחרי חצות, נפתחה הדלת מאחורי ומזכירו לחש באידיש גרונית: "כבר מאוחר", אך, הרבי המשיך לדבר. הוא דיבר שעה וחצי מבלי להפסיק. הוא דיבר על אמונה. מונולוג ארוך-ארוך על אמונה.

לא על הצורך באמונה. לא על קדושת האמונה וחשיבותה. לא על דרכים בהם אפשר וניתן להביא יהודים רחוקים וקרובים לאמונה. אלא - על אמונה הקיימת כבר. החיה בלבותיהם של כל היהודים בזמננו, בעיקר אלה היושבים בארץ-ישראל.

הרבי מליובאוויטש שופע אהבה לעם ישראל, לארץ ישראל ולעם היושב בה. אהבה ללא מצרים. הוא מאמין גדול בהם, ויותר מזה באמונתם. הוא מאמין כי ארץ ישראל מלאה אמונה עד למעלה מגדותיה, כי תושביה מאמינים גדולים הם. מאמינים באלוקים ומאמינים בשבועתו לאברהם אבינו - לזרעך אתן את הארץ הזאת. וכה אמר: "כל אחד ואחד מתושבי ישראל כיום מאמין גדול הנהו, לעתים אף מבלי שידע בעצמו על כך. ארץ-ישראל היא חבית מלאה וגדושה באמונה. חסר רק הניצוץ שיצית חבית זאת ויגרום להתלקחות האמונה. טול, למשל, יהודי הגר בארץ-ישראל והוא שייך למפלגה הקומוניסטית. הוא קומוניסט. אני מאמין שהוא מאמין גדול. הוא יושב עם אשתו וילדיו במדינה מוקפת שונאים השואפים להכחיד אותו ואת ילדיו. מהו הדבר המחזיק יהודי זה בארץ-ישראל? האמונה בתורת מארקס? לא, איני חושב כך. הוא יושב בארץ-ישראל, חי בה, יוצא מדי פעם להגן עליה, כי אף מבלי שידע על כך - הוא מאמין באלוקים ומאמין שארץ-ישראל ניתנה לעם ישראל.

"אנו חייבים רק לעורר בקרבו את ההכרה באמונתו ובעקבות הכרה זו להביאו לקיום המצוות המעשיות. אנו צריכים ללמדו כי שמירת השבת. הכשרות, הנחת תפילין הם המשך טבעי לאמונה החיה בקרבו".

איזו הדרך?

"כיצד עושים זאת? כיצד מוצאים את הדרך למאמינים גדולים ויקרים אלה, האם דרושה הסברה דתית? האם נחוצים מנהיגים טובים ונבונים? לא מיניה ולא מקצתיה. לא", אומר הרבי מליובאוויטש. "אין צורך בהסברה דתית ואין צורך בהנהגה מיוחדת במנהיגים יעילים. מנהיגים דרושים רק כדי ליצור דבר שאינו קיים. אבל האמונה הרי קיימת היא, חבויה בתוך כל יהודי. מצפה לגואלה".

ועוד אמר: "רק פעם אחת מכנה התורה את עם ישראל בתואר צבא. ביציאת מצרים קוראת התורה את עם ישראל צבאות. אנו חיים כיום במצב דומה. אנו לפני יציאה מגלות לגאולה. עם ישראל הוא כיום בבחינת צבא. צבא אחד גדול. וכל אחד מאתנו הוא חייל. אני, אתה, הבחור הלומד באולם הסמוך. היום מוטלת חובה על כל אחד מאתנו, וכמו שבצבא הגורם הראשון והחשוב הוא המשמעת, כך נדרשים אנו גם היום למשמעת. ראשית חובתנו למלא את הפקודה, רק אחרי כן לשאול שאלות והסברים. כבר נאמר: נעשה ונשמע. קודם עשיה, רק לאחר מכן מי שמרגיש צורך יכול לבקש לשמוע הסברים ופירושים. כיום אין אנו צריכים מנהיגים. אנו עצמנו חיילים ונדרשים לעשות, לבצע, כל אחד לפי מיטב יכולתו. והיעד: להצית את הניצוץ."

כיצד? לרבי מליובאוויטש תשובה חד-משמעית. ברורה ונועזת. לא על ידי הסברה. הזמן בוער, דוחק. אין פנאי להסברה. היום יש לדרוש, לתבוע, לא לבקש, להתחנן, להסביר - אלא לתבוע. לתבוע מה שיותר, מה שקשה יותר, מה שהרבה יותר, הנוער של ימינו מחפש אתגר, מחפש קשיים. נקודת המוצא צריכה להיות - תפסת מרובה. יש לתבוע הרבה. לא לבקש ולהתחנן ולחשוש מדרישות מופרזות. צריכים לדבר אל המאמינים בתקיפות ובכנות של אדם הרוצה וחפץ בטובתו של רעהו. ומול תקיפות כנה כזו, מושפע הנדרש והנתבע יותר מהכל.

"ראינו", אמר הרבי, "כי רק בשעת חירום, בשעת בעירה, נכון הנוער שלנו לכל, להקרבה ולמסירות נפש ממש. הנוער שלנו רוצה פקודה - לא ויכוחים. ופקודה לביצוע משהו קשה, מפרך, לא נוח וקל. היהודי בטבעו אינו נבהל מקשיים. היהודי הוא בטבעו 'להכעיסניק'. אנו עם קשה עורף ועם של מסירות נפש. עם של דווקאיזם.

"היום גם אין רוצים להבין כל כך הרבה, כמו לדעת. אפילו המדע היום מטרתו יותר לדעת, מאשר להבין. מה שאנו צריכים זהו - ידע דתי, לא הסברה דתית. ואם יש למישהו בישראל קושיות ותמיהות, קיימות שאלות ותמיהות חמורות וקשות יותר על עצם רצונו לחיות בארץ הזאת, בארץ-ישראל, כפי שאמרנו בתחילה. איני אומר, שאין לפעמים צורך להסביר, להתווכח - אבל, אסור לנו היום לבזבז זמן רב על וויכוחים והסברה. אנו חיים בתקופה של מעשים ועלינו לתבוע מעשים. הרבה מעשים".

אצבע מחייבת

יש לו אצבעות ארוכות. ענוגות מאד, כאצבעות פסנתרן. כשרצה להדגיש משהו, היה זוקר אצבע מדגישה, מחייבת, דורשת.

הוא ממשיך: "יש בינינו רבים החיים ביאוש. הם מיואשים מהמצב הרוחני. אינם מאמינים כי ניתן לעשות משהו, כי אפשר לשנות. יש מהם הנושאים עיניהם לשמים: 'רק אלוקים בשמים יכול לעזור, להושיע'. הם מסוכנים. מסוכן מאוד בימים אלו להתהלך ביאוש ולהטיל יהבנו על עזרת שמים בלבד. חמי אמר לי פעם: "הגמרא אומרת, כי בעקבות המשיח חוצפא יסגא וכו' וחכמות סופרים תסרח וכו' והאמת תהיה נעדרת וכו' פני הדור כפני הכלב, ולבסוף מסיימת הגמרא ואומרת, ועל מה יש לנו להישען- על אבינו שבשמים".

"הסביר חמי: לאחר כל הדברים החמורים והקשים שהגמרא מונה בתקופה שלפני בוא המשיח, היא מסיימת 'ועל מה יש לנו להישען - על אבינו שבשמים'. הכוונה היא, כי בתקופה חמורה כזאת, כלפני בוא המשיח, הרי גם הישענות זו על אבינו שבשמים גם היא דבר חמור וקשה. כלומר, שבימים אלה אסור ליהודי לומר: 'אלקים בשמים יעזור ולי לא נותר מה לעשות ומאומה לא יעזור אם אעשה משהו'. זוהי שגיאה חמורה, מסוכנת. כי דווקא עתה מוטלת על כל אחד מאתנו החובה לעשות, להגיש את הניצוץ לחבית המלאה אמונה. והרי בכל יהודי ישנו ניצוץ.

"גם לי יש חסידים מיואשים, המתהלכים במרה-שחורה ושואלים אותי: 'לשם מה כל העבודה הזו? מה תתן ומה תוסיף הנחת תפילין ליהודי שלא הניח תפילין מזה עשרות שנים?' להם אני משיב: אנו חיים בתקופה של פיקוח נפש ובתקופה כזו גם הספק הקל שבקלים אינו נדחה. יש לעשות הכל גם אם קיים ספק אם זה אמנם יעזור ויועיל.

"ולעולם איש אינו יכול בעצם לדעת אם מעשיו הועילו, או חלילה לא. אני זוכר לפני שנים רבות, החל חמי לשלוח בימי החופשה את תלמידי ישיבתו לערים ולעיירות נידחות בדרום ארצות-הברית, כדי למצוא יהודים ולהביא להם מעט יהדות. אני זוכר כיצד יום אחד חזרו שני תלמידים, מדוכדכים ומאוכזבים. 'הסתובבנו שבועות ולא הצלחנו, איש לא הקשיב לנו', טענו בפני. סיפרתי זאת לחמי, הוא השיב לי: 'הם אינם יודעים אפילו כי הצליחו. רק היום קיבלתי מכתב מאשה זקנה מאחת העיירות בהן ביקרו והיא כותבת לי, כי מראה שני הבחורים המזוקנים שביקרוה, עורר בלבה גל של זכרונות מבית אביה והיא מבקשת כי אשלח לה ספרים והדרכה כיצד תוכל לשוב לחיים יהודיים'. אנו למדים מסיפור זה, כי העושה אל לו להתייאש אם אין הוא רואה מיד ברכה בעמלו. לעולם אין הוא יכול לדעת מתי ינבוט הגרעין ששתל".

השעה מאוחרת. סדר-לילו של הרבי מליובאוויטש מלא וגדוש. פעמיים בשבוע, בלילות חמישי וראשון, הוא מקבל חסידים ואורחים המבקשים להיפגש עמו. הפגישות נקבעות כולן לשעות הערב המאוחרות והלילה. גם כשאין הוא מקבל אנשים, הוא נכנס למשרדו בערב ועוזבו לא פעם למחרת בבוקר. כל מכתב המופנה אליו זוכה לתשובה, ואלפי מכתבים מגיעים אליו מכל רחבי העולם. לא רק אלפי חסידיו - גם אלפים אחרים רואים בו את אחד ממאורי הדור וגדוליו.

הוא התרומם מכסאו, לאות כי השיחה תמה, אך לא נשלמה. כאשר הערנו תשומת-לבו כי הכנו שאלות מספר ואולי מוטב כי נשלח את השאלות בדואר. העיר: "מדוע בדואר, הכנס נא שנית ונשוחח". תוך שהוא לוחץ ידנו, נענה ואמר, כמסכם את המונולוג הארוך שהשמיע: "ואם תשאל אתה, או כל מישהו אחר, מדוע דווקא אני צריך לעשות ולפעול - אשיב לו בשאלה ומדוע זה לא אני?"