לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת אחרי.

קודם כל ללמוד אותיות, אחר כך ניקוד

בשפת העם היהודי – 'לשון הקודש' - יש חלוקה ל'אותיות' ול'נקודות'. המסורת העתיקה היא שכאשר מלמדים את הילד הרך לקרוא, מתחילים בלימוד האותיות לבדן – א, ב, ג עד האות האחרונה ת, אחר כך מלמדים אותו את הנקודות – קמץ, פתח וכן הלאה, וכשלב שלישי מלמדים כיצד מחברים את האותיות והנקודות: 'קמץ-אלף אָ', 'קמץ-בית בָ' וכו'.

מפעם לפעם נשמעו טענות כנגד מסורת זו, מתוך טענה שעדיף ללמד את הילד את האותיות והנקודות כדבר אחד, בדומה לשפה האנגלית (ושפות נוספות) שבהן האות והניקוד באים כאחד. כאשר הרבי הריי"צ מליובאוויטש – רבי יוסף יצחק – הגיע לארצות הברית, הוא ניהל מאבק נחוש כנגד טענות אלו, ופעל במרץ כדי לשמר את מסורת הלימוד כפי שהיתה מאז ומקדם. באגרותיו בנושא זה הוא מרחיב ומנמק שבכל 'אות' ובכל 'נקודה' יש קדושה מיוחדת, ולכן יש לתת לכל אחד מהם את הכבוד המגיע לו1 .

חתנו הרבי מליובאוויטש כותב בנושא זה2 : "ידועה קדושת האותיות והנקודות שהם למשה מסיני, וכפי שמובן מתוך דברי הזוהר בכמה מקומות, ולא רק האותיות ונקודות עצמן אלא אפילו שמותיהם, וכמובא שם ששמות הנקודות הם ראשי תיבות של שמות קדושים".

ואכן, בספרי הקבלה מוסבר כי כל אחת מה'נקודות' מקבילה לאחת מה'ספירות' העליונות. הניקוד 'פַתַח', למשל, מתאים לספירת ה'חכמה', וכפי שנרמז בפסוק: "פיה פתחה בחכמה"; ובמסגרת זו נדבר מעט על הניקוד 'שְבָא' (שהוא בצורת נקודותיים [:]), והוא מכוון כנגד ספירת ה'גבורה', כפי שנראה.

ובכן, הפרשה מתחילה במלים: "וידבר ה' אל משה, אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ה' וימותו". התורה אינה מזכירה כאן את שמותיהם של המתים – נדב ואביהוא, אלא משתמשת במלים "שני בני אהרן".

הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון3 מגלה, שראשי התיבות של המלים הללו – "שני בני אהרן" יוצרים את המלה "שבא". הניקוד "שבא" מקביל למדת ה'גבורה'4 , כי האותיות "שבא" הן האותיות של המלה "באש", עליה אומר הנביא ישעיהו5 : "כי באש ה' נשפט" – האש היא סמל של משפט, גבורה ודין.

המקובלים מסבירים6 , כי שורש נשמתם של נדב ואביהוא נוטה היה למדת הגבורה (בשונה מאביהם אהרן שהצטיין במדת החסד והאהבה; היחס בין נדב ואביהוא לאהרן אביהם דומה ליחס בין יצחק לאברהם אביו – אברהם הצטיין במדת ה'חסד' ואילו יצחק ב'גבורה'), והדבר נרמז בכך שהערך המספרי של שני השמות יחד (נדב = 56, אביהוא = 25) הוא 81, מספר היוצר את המלה "אף" המתקשרת עם כעס ורוגז; ובאמת, מותם של בני אהרן היה כאשר יצאה אש מאת ה' ושרפה אותם.

ראשי התיבות יוצרות איפוא את הניקוד 'שבא' השייך למדת ה'גבורה' ('באש'), ואילו האותיות הסופיות של המלים 'שני בני אהרן' יוצרות את המלה 'יין': נדב ואביהוא נכנסו אז למשכן כשהם שתויי יין, ועל כך נענשו. היין גם הוא שייך למדת ה'גבורה', שכן יין חזק גורם ל'שריפה' במערכת השכלית, ולכן יש להקפיד על שתיה מתונה ומאוזנת7 .

[רבי לוי יצחק מוסיף, שהמלים 'שני בני אהרן' שווים 678, כמו המלה 'ערבוֹת'. לפי הקבלה, הערבות שייכות במיוחד למדת הדין והגבורה, ולכן ב'הושענא רבא' – היום האחרון של חג הסוכות – שנחשב כסיום של 'ימי הדין' שבתחילת השנה החדשה, ניתן מקום מיוחד לערבות ועושים בהן פעולות שנועדו ל'מיתוק הגבורות'; ולכן יש קשר בין הערבות לשני בני אהרן, שנפשותיהם השתייכו למדת הגבורה].

איך הופכים את המזל של יום שני ויום רביעי

שני בני אהרן היו קדושי עליון (בפירוש 'אור החיים' בתחילת הפרשה מדבר הרבה על מעלתם הנשגבה, ובהזדמנות קודמת דיברנו8 על כך שגם זה שהם שתו יין היה במטרה חיובית ומקודשת) – ולא במקרה האיזכור שלהם מהווה פתיחה לפרשה המדברת על היום הקדוש ביותר בשנה: יום הכפורים.

הפרשה מפרטת את הסדר המיוחד בו צריך לנהוג הכהן הגדול ביום זה. בכל השנה משרתים הכהנים בבית המקדש, והכהן הגדול בראשם; אבל ביום קדוש זה נדרש שירות מיוחד במינו, שמתבצע אך ורק על ידי הכהן הגדול עצמו. אף תלבושת מיוחדת הותקנה לו ליום זה, וכך אומרת התורה9 :

"כתונת בד קודש ילבש, ומכנסי בד יהיו על בשרו, ובאבנט בד יחגור, ובמצנפת בד יצנוף, בגדי קודש הם; ורחץ במים את בשרו – ולְבֵשָם".

על כל הבגדים מציינת התורה שהם עשויים מ'בד' – וחז"ל מסבירים שהכוונה היא לפשתן, הצומח בודד, כלומר: בשונה מצמחים אחרים שבהם יוצאים כמה ענפים מאותו שורש, הרי הפשתן גודל בצורה בודדת (כך כותב רש"י10 : "קנה יחידי מכל גזע, ואין שני קנים עולים מגזע אחד"). בחסידות מסבירים11 , כי השימוש בחומר זה של 'בד' – מלשון בדידות, כאמור – רומז להתעלות למדריגה גבוהה מאוד בה מרגישים את הקב"ה כפי שהוא 'בודד': יחיד ומיוחד.

ערכה המספרי של המלה 'בד' הוא 6 – ואכן, חומר זה של פשתן, ממנו עשויים היו הבגדים, נקרא במקומות רבים בשם "שֵש". הסבר מעניין שהוצע לכך: קיימים כידוע 7 כוכבי לכת, ואחד מהם מפורסם כ'כוכב מאדים' ששליטתו בעולם עלולה להביא להשפעה שלילית (ולכן יש קהילות הנמנעות מלעשות 'קידוש' בליל שבת – באותה שעה שבה שולט ה'מאדים'12 ). ובכן, החכם המפורסם רבי יונתן אייבשיץ כותב13 שהפשתן נקרא 'שש' על שם מעלתו שהוא מנוטרל מהשפעתו של הכוכב השביעי:

"הפשתים יניקתו משש כוכבי לכת, זולת 'מאדים'; אבל צמר יניקתו מ'מאדים' .. ולכך אין עושין למת תכריכים כי אם מפשתים, לפי שצמר הוא מ'מאדים' ו'מאדים' הוא דין והשם יצילנו מדין". [בכך הוא מטעים את נבואתו של יחזקאל הנביא14 , כי בבית המקדש השלישי ילבשו הכהנים רק בגדים העשויים מפשתן – "שש" - ולא מצמר].

הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון מציג צד הפוך15 . הוא אומר כי אותיות המלה 'בד' מזכירות את הימים הפחות מוצלחים של השבוע – יום ב' (שני) ויום ד' (רביעי): מנהג עתיק16 שלא להתחיל לעשות דבר חדש – לדוגמא: להיכנס לדירה חדשה – ביום שני או רביעי בשבוע, כי ימים אלו נחשבים פחות טובים (ביום השני נברא הגיהינום, וביום רביעי לקה הירח והתמעט מגדולתו). אך דוקא משום כך לובש הכהן הגדול ביום הכפורים בגדים העשויים מ'בד' – רמז לכך שהתשובה של יום הכפורים בכוחה להפוך 'זדונות' ל'זכויות', וכך דוקא האותיות ב-ד משמשות לבגדי הקודש ביום הקדוש.

'מהפך' זה מוצא את ביטויו בדברי חז"ל17 , לפיהם את הפשתן היו מייבאים מאפריקה – מארץ מצרים ומארץ כוש. שתי ארצות אלו לא נחשבות 'קדושות' במיוחד (בלשון המעטה)... ואף על פי כן, הכהן הגדול לבש ביום הקדוש דוקא את הפשתן שצמח בהם, "שגם הגבורות היותר קשות – מתעלות"! זה כנראה גם מה שמסביר את העובדה כי המקום בו טבל הכהן הגדול כהכנה לעבודתו הקדושה נקרא "לשכת הפרוה", על שם... מכשף שבנה אותה וכך היה שמו ("פרוה"). גם בכך מתבטא ה'מהפך' של יום הכפורים: לשכת המכשף משמשת לתוספת קדושה וטהרה.

30 מנה

הבגדים שלבש הכהן הגדול היו יקרים מאוד. שוויים הכולל הגיע ל-30 'מנה'18 (ה'מנה' הוא מאה זוז, מטבע נפוץ בימי חז"ל. לשם השוואה: חכמים תיקנו 'כתובה' – התחייבות שהבעל מתחייב לשלם לאשתו במקרה שיגרש אותה. סכום ה'כתובה' המינימלי הוא 200 זוז, וכאן היו הבגדים שווים 3000 זוז!).

מספר זה של 30 'מנה' רמוז הוא בדברי התורה, המספרת על כך שהכהן הגדול פושט את הבגדים המיוחדים19 : "ובא אהרן .. ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם" – המלים "בגדי הבד" שווים בדיוק 30 (כך מסבירים בעלי התוספות20 ). רמז נוסף לכך: המלה "בד" שווה 6 (כמו שהזכרנו), והיא חוזרת על עצמה בפרשה 5 פעמים; 5 כפול 6 = 30.

[וליתר דיוק, היו לכהן שתי מערכות של בגדים – אחת לצורך הבוקר ואחת לצורך בין הערביים. אחת מהן היתה שווה 12 'מנה', ואחת מהן 18 'מנה'. המספר האחרון נרמז – מגלה לנו 'בעל הטורים' – בסיום הפסוק שציטטנו, "והניחם שם": המלה 'והניחם' כוללת את המלים וי"ח מנה (=18)].

ולמרות שהבגדים היו כה יקרים, הם היו חד פעמיים. הכהן היה משתמש בהם פעם אחת, וזהו! כך מפרש רש"י את המלים "והניחם שם": "מלמד שטעונין גניזה, ולא ישתמש באותן בגדים ליום כפורים אחר". בעלי התוספות21 מוצאים לכך רמז נאה: המלה 'והניחם' היא בגימטריא של המלים 'הם גניזה'.

מה נכנס עם הכוהן הגדול ביום הכיפורים?

יום הכפורים הוא היום היחיד בשנה שבו נכנס הכהן הגדול למקום המקודש בעולם – 'קודש הקדשים'. גם ביום קדוש זה, רשות הכניסה ל'קודש הקדשים' ניתנה לכהן הגדול בלבד, והתורה מדגישה22 : "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו".

התורה מדגישה "וכל אדם", וחז"ל מסבירים23 שיש כאן כוונה לרבות גם את המלאכים – אפילו המלאכים העליונים, שעליהם נאמר24 : "ודמות פניהם פני אדם", גם להם אין זכות כניסה לאותו מעמד. רבינו שמעיה, מבעלי התוספות, מטעים זאת בגימטריא – המלים "וכל אדם" שווים 101, כמו השם של המלאך הגדול 'מיכאל' (=101).

אפילו מיכאל המלאך לא יכול היה להצטרף אל הכהן הגדול בעת כניסתו אל הקודש – אבל היה דבר שכן נכנס אתו ביחד: זכות ברית המילה. כך אומרים חז"ל25 על מה שנאמר בתחילת הפרשה26 : "בזאת יבוא אהרן אל הקודש" – "זכות המילה היתה נכנסת עמו", כשהאסמכתא לכך היא בלשון הפסוק27 : "זאת בריתי אשר תשמרו". המדרש מצטט בענין זה גם את נבואת מלאכי המדברת במעלתו של אהרן הכהן ("כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא"28 ), ושם נאמר29 : "בריתי היתה אתו, החיים והשלום" – זכות ברית המילה ליוותה אותו.

בחסידות מסבירים30 שהקשר בין "זכות המילה" לבין כניסתו של הכהן הגדול ביום הכפורים אל הקודש פנימה, מתבטא במספר הזהה – המספר 8. ברית מילה זמנה ביום השמיני, ואף יום הכפורים נחשב ל'שמיני', זאת משום שהכהן הגדול התחיל להתכונן לעבודת יום הכפורים שבוע ימים קודם לכן – שבעה ימים לפני יום הכפורים הכהן הגדול עוזב את ביתו הפרטי ועובר להתגורר בבית המקדש, שם הוא מתכונן ומתרגל את עבודת היום הקדוש31 ; יום הכפורים הוא איפוא היום השמיני, לאחר 7 הימים.

המספר 8 נחשב ביהדות סמל לקדושה יתירה, שכן העולם מושתת בעיקרו על המחזוריות של שבע, ואילו ה'שמיני' מבטא יציאה והתרוממות מעל העולם32 [ניתן לחדד זאת כך: ליום השביעי אנו קוראים 'שבת קודש'; ואילו השמיני מסמל לא סתם 'קודש', אלא 'קודש הקדשים']. גם בעבודת הכהן הגדול ביום הכפורים ניכר ומודגש רעיון זה – כשהיה הכהן נכנס ל''קדש הקדשים', היה עליו להזות שם דם במחזורים של 833 : פעם אחת למעלה (מקביל ל'שמיני') ועוד שבע פעמים למטה (מקביל לעולם התחתון המתאפיין במספר שבע).

בהקשר זה מביא ה'צמח צדק'34 את דברי ירמיהו הנביא35 : "אז תשמח בתולה במחול", והוא מפרש אותם בפירוש מקורי: ה'בתולה' היא 'כנסת ישראל', ועליה נאמר "אז תשמח" – השמחה שלה היא ביום הכפורים, שבו מודגש המספר 8 ששווה 'אז': "אחת (א) למעלה ושבע (ז) למטה". השמחה הגדולה נובעת מכך שבכח המדריגה הנשגבה של 'אז' (=8) נעשית מחילת העוונות: 'אז תשמח בתולה במחול' (במשמעות של מחילה וסליחה).