'ליל-הסדר' ו'הגדה-של-פסח' הם עבורנו מילים-נרדפות, ואין אנו יכולים להעלות בדמיוננו את הימצאותו של האחד בהעדרו של השני. אבל לא בכל הזמנים אלו היו פני הדברים. מתי אפוא נולדה ההגדה ומי חיברה, וכיצד נהגו בטרם התהוותה? כאן תוכלו ללמוד על תולדותיה של ההגדה.
"בהגדה של פסח", כפי שכתבו ר' שמואל ור' זאב ספראי, "יש ביטוי תמציתי לכלל עולמה של היהדות על גילוייו העיקריים. בהגדה משתקפים אמונתו של עם ישראל, תקוותיו וכמיהתו לגאולה, ויש בה הזדהות עם החוויה ההיסטורית: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'"1 . אולם מתי נתגבשה ההגדה? מי חיבר אותה? ומה תפקידה?
על כל אלו נעמוד במאמר שלפנינו.
אופיו של ליל-הסדר בזמני קדם
מצוות עשה מן התורה לספר בלילה הראשון של חג-הפסח בניסים ובנפלאות שה' עשה לאבותינו – מצווה שנלמדת מהפסוק (שמות יג, ג): "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים".
מניין שהמצווה צריכה להיעשות בלילה הראשון של חג-הפסח? "תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".
מצווה זו של סיפור יציאת-מצרים מהווה אחד המופעים המפעימים בהיסטוריה האנושית כולה של העברת מסורת מאב לבנו, בקרב שלשלת דורות בלתי נפסקת, של נאמנות ושל מחויבות. הגדה זו מאב לבנו את יסודות אמונתנו וראשית הווייתנו לעם היא גם בלי ספק מהותו וייחודו של הלילה הראשון של חג-הפסח - ונכון הדבר בכל זמן מן הזמנים מאז יצאו עם-ישראל ממצרים.
לא קיימים בידינו מקורות משמעותיים מתקופת הבית-הראשון אודות הצורה בה חגגו אז את ליל-הסדר. אולם יחד עם זאת, יש בידינו ללמוד באופן כללי אודות המנהג באותה תקופה על דרך ההשערה, שכן בכמה מקומות בתנ"ך יש אזכורים לנוהג רגיל שהיה רווח לחוד חידות ולשיר זמירות אחרי הסעודה2 .
לנוכח העובדה שאין לנו ידיעות על מציאותם של בתי ספר ובתי מדרש ללימוד שאכן ינחילו לילדים את הידע הנחוץ על יציאת-מצרים ועל ראשית הווייתנו לעם, ולאור המצווה המפורשת בתורה "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור", כלומר שבליל זה יש למסור את סיפור יציאת-מצרים מאב לבנו – יש מקום לשער שהלילה, בו עולי הרגל הקריבו את קרבן פסח, אכן נוצל לטיפוח זיכרון היותנו לעם באמצעות העיסוק בסיפור ביציאת-מצרים, בחידות ובשירים.
אלא שהמצווה הייתה מסורה לכל הורה והורה לפי דרכו, לכל משפחה ומשפחה בהתאם לאופייה ולמסורתה, "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו". לא היה כל טופס קבוע, נוסח מסודר ומוגדר, שעליו התבסס מהלכו של הלילה. צורת הסיפור ומהלכו של ליל-הסדר היה אפוא ספונטני.
מכנה משותף מעניין בין מצוות התפילה לבין המצווה לספר ביציאת-מצרים בליל פסח
בהקשר זה, יש מכנה משותף מעניין בין מצוות התפילה לבין המצווה לספר ביציאת-מצרים בליל פסח3 .
מן התורה, אדם מצווה לבקש את צרכיו מאת הקב"ה. עיקרה של התפילה – פנייתו של האדם אל בוראו בבקשה ובתודה, בביטול ובתחינה. התפילה היא חלק מהותי מעצם התייחסותו של האדם אל אלוקיו, וביסודה ימיה כימי אדם בעולם. ואולם, תפילה יסודית זו אין לה מסגרת קבועה כלשהי, והיא נובעת מתוכיותו של הרגש האנושי או מן הצירוף החברתי, כאשר אנשים אחדים מביעים כקבוצה או כעדה את רגשותיהם, את אמונתם ואת התייחסותם אל האלוקים.
בדומה למצוות סיפור יציאת-מצרים, גם למצוות התפילה שמן התורה אין נוסח קבוע:
"אם היה רגיל – מרבה תחינה ובקשה, ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכולתו… יש שמתפלל פעם אחת ביום, ויש שמתפללין פעמים הרבה… וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא" (רמב"ם הלכות תפילה א, א).
הנה כי כן, גם בתורה שכל כולה בניית המסגרות והדרכים של היחס בין האדם מישראל אל הקב"ה, אין מסגרת קבועה ומוגדרת של תפילה. אכן, עוד בדורות ראשונים היו יחידים שהיו קובעים זמנים לעצמם לעבוד את ה' בעבודה זו שבלב. כך אומר דוד המלך בשירתו (תהילים נה, יח): "ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי". וכך בדורות מאוחרים יותר מסופר על דניאל (ו, יא): "וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה" (=וחלונות פתוחים לו בעלייתו נגד ירושלים, ושלש פעמים ביום הוא כורע על ברכיו ומתפלל ומודה לא-להיו).
ואולם תפילה קבועה זו הייתה מנהגם של יחידים, אותם אנשים שהרגישו צורך פנימי להביע בעתים מזומנות לפני בוראם, וככל הנראה גם תפילה זו הייתה בנוסח ספונטני. היתר היו מתפללים כאשר חשו בצורך בכך, אם כהבעת רגשות פנימית, או בזמנים של מצוקה כאשר היו פונים בבקשה ובתחינה אל ה'4 .
!["הגדת ברצלונה"](https://w2.chabad.org/media/images/1007/fikz10077457.jpg?_i=_n32DD4A5CE5B405756B86D11830CBE5B1 ""הגדת ברצלונה"")
השינוי שחל בבית-השני
התפילה הפכה ממטבע לשון ספונטני של בקשת צרכים ותחינה לנוסח טבוע וקבוע – על ידי מוסד "כנסת הגדולה"5 .
תקופת אנשי כנסת הגדולה קשורה ונעוצה בזמנו של עזרא ופעולותיו ובה הונח היסוד לתקופה החדשה בישראל, תקופת ההתפתחות של התורה שבעל פה – שהוזנחה בימי הבית-הראשון.
עזרא הסוֹפר, בן למשפחת כהונה גדולה, משפחת צדוק, עלה לארץ עם כמה אלפי יהודים מבבל בשנת 458 לפני ספירת הנכרים לערך, כ-80 שנה לאחר גלי העלייה הראשונים.
עליית עזרא התרחשה בתקופת משבר של עמנו. בגלל הגלות ומצוקות הזמנים, יהודים רבים איבדו את ההמשכיות הישירה של מסורת האבות. דברים שהיו פשוטים וידועים לכל בימי הבית-הראשון נשתכחו ונשתבשו.
גל העלייה הראשון של שבי-ציון, הפגיש את העולים עם תושבי הארץ הנכרים והביא לכך שחלק משבי-ציון שחזרו בגל עלייה זה התבוללו ונישאו בנישואי תערובת. תופעה זו הפכה לנפוצה מאוד גם בקרב בני מעמד הכהונה הגדולה, והתפשטה במיוחד לאחר בניית בית המקדש השני. הידיעות על ההתבוללות הגיעו לגולי בבל, שבמהלך גלותם התחזקו באמונה בה' ושמרו על רשימות יוחסין המעידות על מוצאם היהודי בצורה קנאית, והיה מן הגורמים להחלטת עזרא לעלות ארצה כדי לפעול לתיקון המצב.
בנוסף להתרופפות הזהות היהודית (מההיבט של ההתבוללות הפיזית), התחוללה התרופפות רוחנית - התקרבות ואימוץ של מנהגים ופולחנים מתרבויות זרות. באותה תקופה מעמדו של הכוהן הגדול היה חזק מאוד ביהודה, לאחר שלא מונה פחה ליהודה עם מותו של זרובבל (מבית דוד).
הכוהן הגדול הפך להיות הנציג של העם מבחינה רוחנית, ניהל את ענייני המקדש וייצג את העם מול הפחה של שומרון בענייני השלטון. התופעה של ההתקרבות לתרבויות זרות נפוצה גם בקרב מעמד הכהונה הגדולה - ועזרא ששמע על כך שאף להפיץ את התורה בעם היהודי ולחזק את מעמדה. עזרא הביא עמו כוהנים ולוויים מ"זרע הקודש" שבבבל לשרת בבית המקדש ולחזק את עבודת ה' בקרב העם.
ואכן, פעולותיו ותקנותיו העצומות של עזרא בביצור גדרי הדת ובחיזוק חומות היהדות לא רק שעצרו את מגמת ההיחלשות היהודית, אלא גם חיזקו את הדביקות בתורה ובמצוות והצמיחו את העולם המופלא של התורה שבעל פה כפי שאנו מכירים אותו היום בששה סדרי משנה, בתוספתא ובשאר הספרות התנאית.
אפשר לומר, כי פעולותיהם של עזרא ובית דינו ולאחר מכן של אנשי כנסת הגדולה – עסקו במיסוד המצוות, בקביעת דרך קבועה בלתי תלויה לקיום מצוות שעד כה ניתנו לקיום אישי וספונטני. כאשר קיימת חובה אחידה החלה על הכלל בנוסח קבוע ובזמן קבוע, הדרך לשמירת המצוות ללא סטייה וללא התרופפות היא קלה יותר.
במסגרת זו, אחד הדברים שעשו אנשי כנסת הגדולה היה מיסודה וניסוחה של התפילה (ברכות לג, א). לשם כך הם קבעו "מטבע" (נוסח קבוע) של תפילות וברכות. במקום ניסיונות ההתבטאות החופשיים והמגומגמים של אנשים פרטיים – באו מעתה נוסחות מוגדרות, אשר הביעו בקיצור ובשפה יפה פשוטה ובהירה את מלוא תכניה של התפילה והברכה. כך נוצרו נוסחות היסוד של הברכות העיקריות, וכך נקבע מטבע של תפילה אחידה לכלל ישראל.
ניתן לשער, שכמו ש"תיקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות", כך אנשי כנסת הגדולה תיקנו את המוסד של הצמדת אמירת טקסט מסוים במהלכו של לילה זה.
ההגדה בזמן ראשית הבית-השני
בימי הבית חגגו את חג הפסח עולי הרגל בירושלים, במסגרת המשפחה והחבורה שעלו לרגל. הבסיס לקיום החג ומסגרת ההתכנסות של החבורה והמשפחה היה קרבן הפסח, שנשחט במקדש אך נאכל בבתים תוך שירת ההלל.
ככל הנראה, כבר אז גרעין ההגדה מצוי בארבעת פסוקי פרשת "ארמי אובד אבי". פסוקים אלו, שמספר דברים, נאמרו בעת הבאת הביכורים לבית המקדש, ולכן כל אדם ידע אותם בעל פה. בכתובים אלו מספרת התורה בקצרה את סיפור יציאת-מצרים (דברים כו, ה-ח).
במשנה (פסחים קטז, א) מופיע החיוב לדרוש פסוקים אלו בליל-הסדר: "ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה". מכך יש ללמוד כי בעת הקדומה המנהג בליל-הסדר היה שכל אדם דרש והסביר את הפסוקים בהתאם להבנתם של המסובים, ובהתאם לזמן ולמקום ואכן, יש גם עדויות לכך שכבר בתקופת החשמונאים חלקים מרכזיים של הגדת הפסח שלנו היו ערוכים ומקובלים.
עדות מעניינת נוספת מתקופת הבית-השני משוקעת במימרא שמובאת בשני התלמודים (בבלי פסחים פה, ב; ירושלמי שם פ"ז לה, ב): "פיסחא כזיתא והלילה מתבר אגרייא" – הפסח כזית וההלל משבר גגות. כלומר, אוכלים מן הקורבן ואומרים עליו הלל מתוך התלהבות המשברת את הגגות, שכן יושבים על גגות הבתים בעיקר ואוכלים את הפסח. ואכן, ממקורות חיצוניים שונים מתקופת הבית-השני אנו למדים כי אכילת קורבן-הפסח בבתים לוותה בשתיית יין, באמירת הלל ושבח לה', "בתפילות ושירים", בעיסוק בהלכות פסח וכדומה.
סדר ליל פסח בתקופת התנאים
חורבן הבית השני שינה שינוי יסודי בכל מרקם החיים היהודי ואף חגיגת הפסח וזכרון יציאת מצרים נשתנו מן הקצה אל הקצה. אמנם מתגלעת מחלוקת בין ה"מכילתא" לבין המשנה לגבי אופיו של ליל הסדר אחר החורבן, אך מכל מקום בזמן המשנה והתלמוד בוודאי ששיטת המשנה היא זו שהתקיימה.
"לשיטת המכילתא, תוכנו העיקרי של ליל הסדר לאחר החורבן נותר כפי שהיה בימי הבית – העיסוק בקרבן הפסח [הוא שעמד במוקד], אלא שתחת הקרבתו ואכילתו משמש עתה לימוד הלכותיו, וכפי שמצינו בהקשרים אחרים שלימוד ההלכות מחליף את קיומן. לא כן היא שיטת המשנה... [על פיה] החובה הבסיסית היא הסיפור ביציאת מצרים, שאותו ארג רבן גמליאל סביב שלושת מאכלי המצווה של הלילה"6 .
כיסוד לתיאור ליל-הסדר בתקופת התנאים משמש הפרק העשירי של מסכת פסחים7 .
המשנה מתארת שם כיצד סדר ליל הפסח צריך להיעשות, והיא המשנה המרכזית שמתארת את תשתית ליל הסדר עד עצם היום הזה:
"מזגו לו כוס ראשון – ... ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום. הביאו לפניו, מטבל בחזרת, עד שמגיע לפרפרת הפת. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרסת... ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח.
מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל את אביו - ואם אין עת בבן, אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה...ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה כולה...
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו. הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה. ונאמר לפניו הללויה.
עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד "אם הבנים שמחה", ובית הלל אומרים: עד "חלמיש למעינו מים". וחותם בגאולה. רבי טרפון אומר "אשר גאלנו וגאל אבותינו ממצרים", ולא היה חותם. רבי עקיבא אומר: "כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, כו' עד "ברוך אתה ה' גאל ישראל".
דברי המשנה הללו הם בעצם הגרעין היסודי וחוט השדרה המבני של ההגדה המוכרת לנו. מדברי המשנה גם ניתן ללמוד:
א) שאכן נקבע סדר נוסח להגדה כבר בימי הבית, מכך שבהמשך לתיאור נוסח מסוים של הגדה המשנה כותבת "ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח". ומכאן, שהתיאור הניתן בדברי המשנה, תואם לנוהג שבימי המקדש.
ב) שעדיין ההגדה הייתה קטנה ומעוטת כמות, ולא מוסדרת ומגובשת עד הסוף. זאת נוכח המחלוקות שמוצאים במשנה: האם ברכת היין קודמת לברכת היום? עד היכן הוא אומר? איך הוא חותם?.
התגבשות ההגדה בתקופת האמוראים ולאחריה
עדויות על דעתם ונוהגם של אמוראים בליל הסדר והתייחסויות לנוסח ההגדה, למבנה שלה ולסדרה, מצויות בידינו מכל דורות האמוראים. למשל, בדור הראשון לאמוראי בבל, בסביבות שנות ה-200 לספירת הנכרים, אנו מוצאים מחלוקת בין רב ושמואל (פסחים קטז, א) כיצד יש לפרש את הדרישה לפתוח בגנות ולסיים בשבח – האם פותחים בפסוקי "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" או: דווקא בפסוקי "עבדים היינו".
יש במחלוקת זו משמעות גדולה למבנה ההגדה! האבודרהם מסביר, שרב לא אמרת את "עבדים היינו" בכלל, ואילו שמואל דילג על "מתחילה". ואם כן לפנינו שני נוסחים שונים בתכלית.
האבודרהם מוסיף וכותב, כי קביעת הנוסח שלפנינו נעשתה אחרי תקופת אביי ורבא, שחיו בסביבות שנות ה-300 לספה"נ והיו בדור הרביעי לאמוראי בבל. לפני מחברי הנוסח היו שני סדרים, ומהם הרכיבו נוסח שלישי, זה שבידינו.
איך שלא יהיה, בימי האמוראים כבר היה קיים סדר מגובש של הגדת הפסח. ספר ערוך זה, שנקרא מתחילתו ועד סופו – אם כי בעל פה ולא מן הכתב – הסתיים בהלל. הספר הזה נקרא בעברית "הגדה" ובארמית "אגדתא".
הגמרא במסכת פסחים (שם) מביאה את דבריו של רב אחא בר יעקב, שסומא פטור מלומר הגדה מפני שאינו יכול להגיד "בעבור זה" (משפט הנזכר בדרשה של התשובה לבן התם), ובהמשך הסוגיה מסופר כי רב יוסף שהיה סומא הוא שאמר את ההגדה בביתו, וכמוהו רב ששת, שאף הוא היה סומא ואמר את ההגדה.
קטעי הארמית שבהגדה
ההגדה של ימינו מעורבת בקטעים המנוסחים בארמית. מתי נכנסו קטעים הללו להגדה?
הרבי מליובאוויטש זצ"ל בחיבור המופלא על ההגדה8 קובע, שהקטעים בארמית החלו להיכתב רק לאחר חורבן הבית השני, זאת בעקבות 'עמי הארץ' הרבים שלא ידעו לשון הקודש.
בעצם, כמו שהרבי הרש"ב הבהיר באריכות באגרת מיוחדת9 , כבר בזמן הבית השני רוב האוכלוסייה (היהודית) לא שלטה בלשון הקודש. אולם, כך עולה מדברי הרבי, כל עוד בית המקדש היה קיים לא עלה על הדעת לתקן תפילות בלשון ארמית, דבר שסימל חורבן וגלות (גם במישור הפשוט – שפה זרה; וגם במישור הרוחני, שלשון ארמי אינה 'קדושה' וכל עוד בית המקדש קיים, לא שייך להשתמש עבור תפילה בלשון של חול – אלא בלשון הקודש דווקא). אבל אחרי החורבן, לטובת דוברי הארמית שלא הבינו עברית, לא נרתעו חכמי הדורות להוסיף קטעים בארמית10 .
זכות האנונימיות
הנה כי כן, הספר הידוע לנו בשם "הגדה של פסח", שייך הוא לסוג מסוים של ספרות שיש לו זכות האנונימיות. היוזמה לעריכת הספר נולדה מצרכי הרבים, כי הפעולות, ההסברות, הקריאות והתפילות המסתדרות בסעודת ליל פסח, יחד עם ההגדה שבמרכז, גרמו למבנה די מסובך בסדר הסעודה, שלא כל אחד, בפרט איש פשוט, יכול לשמור בזיכרונו.
הגילויים מתוך הגניזה הקהירית שבמצרים הראו לנו, שכבר בתקופה קדומה רשמו היהודים את נוסח ההגדה של פסח בכתב.
ואכן, מתקופת הגאונים מצויות בידינו כמה הגדות שלמות. הן משוקעות בחיבורים מימי הגאונים, כגון סדר רב עמרם גאון, סידור רב סעדיה גאון, סדר רב נטרונאי גאון ועוד. וההגדות המצויות בספרי הראשונים מן המאות ה-11 וה-12 משקפות במידה רבה את עיצובה של ההגדה בימי הגאונים11 .
כאמור הטפסים השלמים העתיקים ביותר של ההגדה שהגיעו אלינו - מלבד קטעים שנמצאו בגניזה - הם בחיבורי הגאונים, בסדר ר' עמרם בן ששנא (שחי במאה ט') ובסידור רב סעדיה גאון (שחי במאה הי').
למעשה, נוסח הגדה כתוב באופן שלם פחות או יותר הראשון – הוא הנוסח של רב עמרם גאון (ראה הגדה שלמה, עמ' 40). גם פה, הדברים מקבילים לתפילה, שהנוסח הראשון של הסידור הנמצא בכתב – הוא זה של רב עמרם גאון.
זמן מה אחרי תקופת הגאונים טפלו בהגדת רש"י והאסכולה שלו, ודוגמה לנוסח ההגדה שלהם יכול לשמש הנוסח השלם שהכניס ר' שלמה מויטרי, אחד מתלמידי רש"י (שחי במאה י"ב), למחזור המפורסם שלו, ודווקא טופס זה דומה למה שנוהגים באשכנז. גם הרמב"ם (מאה י"ב) מסר לנו טופס הגדה משלו בתוך חיבורו הגדול משנה תורה.
ההגדה של פסח נשמר לנו במספר גדול מאוד של כתבי יד פחות או יותר עתיקים, מהם גם מצויירים; ומתקופת המצאת הדפוס אין ספר בספרות היהודית שזכה למהדורות רבות יותר12 .
לסיכום
ההגדה כפי שנתגבשה במהלך הדורות הינה גם סדר ברכות ותפילות וגם מדרש חכמים. זהו חיבור מיצירתם של חכמי התורה שבעל פה. בתחילה הוא נקרא נמסר בעל פה, כתורה שבעל פה בכללה, ובמשך הדורות החלו יותר ויותר לכתוב דברי הלכה ומדרש ואף ברכות ותפילות, ובמסגרת זו הועלתה גם ההגדה על הכתב.
עיקרה של ההגדה הוא לקט מדברי התורה ומן הספרות התנאית והוא בנוי במבנה הזה:
· הקידוש
· "מה נשתנה"
· מדרשי הכתובים על יציאת מצרים וקריעת ים סוף
· הברכות והחתימות
· ואחרי הסעודה – גמר ההלל.
מן הזמן ההוא לא חלו שינויים בנוסח ההגדה ובהיקפה, ורק במהלך ימי הביניים, בעיקר במסורת האשכנזית, נוספו לחלק האחרון של ההגדה גם פיוטים ושירים שונים.
קשיים ושאלות להבנה בכמה מחלקי ההגדה, מלבד העקרון הגדול של "כל המרבה לספר ביצי"מ הרי זה משובח", הולידו את הצורך לפירושים וביאורים. ובאמת, פרשנות ההגדה העסיקה את חכמי התורה החל מן המאה הי"ב.
בלי גוזמה אפשר לומר שלא היה ספר בספרות היהודית, לרבות את התורה עצמה, שגרם לפירושים ועיבודים כה רבים כמו ההגדה, ולא היה טקסט שהעסיק ועורר גם את השכל, גם את הדמיון היוצר כמוה.
כתוב תגובה